אתמול בזמן אימון על מכשיר הריצה, צפיתי לראשונה בתוכנית התחקירים של דנה וייס. הפרק ששודר אתמול עסק בשני היבטים של תעשיית עיצוב הגוף – דיאטות ובניית שרירים. הפרק היה מאוד מעניין, ובשונה ממרבית התוכניות שראיתי עד כה בנושא, לא נתקע דווקא בנישה של הפרעות אכילה קשות, אלא בדק היבטים אחרים של הנושא. כמה מחשבות שהיו לי אחרי התוכנית: משקל המחמאות אני לא טובה במיוחד בקבלה עצמית. כן, הייתה לי תקופה קצרה כזו, והיא נתנה לי מוטיבציה מצוינת לדיאטה. התפעלתי מאוד מקבוצת הרקדניות השמנות (אאוץ’. קשה לי כל כך לכתוב את המילה הזו!) שמקבלות את עצמן באהבה. אני מתקשה לעשות את זה לעצמי, ומתקשה לעשות את זה לאחרות. אני עדיין צריכה לעבוד על עצמי בדרך לאותה קבלה. מישהי שהפכה את הקבלה העצמית לדרך חיים, היא מרילין וואן, שכתבה ספר בשם “שמנה!אז מה?” אשר עוסק בנושא של אהבה עצמית וקבלה עצמית, וגם באותו נידוי חברתי קיצוני שהשמנים עומדים בפניו. אני לא נתקלתי בעצמי בקיצוניות כזו. אני בטוחה שלילדים שמנים היום הרבה יותר קשה מאשר בעת שאני הייתי ילדה. אבל כמבוגרת, אני לא זוכרת מתי חשתי אפליה על רקע זה במקומות עבודה או במקומות אחרים. עניין של מזל? או שלמזלנו, אנחנו עוד לא אמריקה? אותה מרילין המציאה משקל שהיא קוראת לו “Yay scale”. משקל שלא מציג כלל מספרים. את עולה עליו והוא מכריז: “את מהממת!” או “את סקסית!” או “את מושלמת!“. הקונספט הזה מקסים בעיני. אני שוקלת לאמץ אותו. אפשר להמשיך עם הרעיון הזה לתחומים נוספים. למשל, להחליף את מד המהירות במכונית שיכתוב לך איך אתה נוהג: החל מ “הולך על בטוח!”, המשך ב “גבר גבר!” וכלה ב “יש אישור המראה ממסלול 33”. כושר ¹ רזון שימחו אותי מאוד הנתונים ממחקרים שנערכו לאחרונה, ולפיהם לכושר הגופני יש השפעה הרבה יותר גדולה על הבריאות מאשר לשומן. כלומר, אדם במשקל תקין אבל בכושר גופני נמוך, נמצא בסיכון גבוה יותר למחלות לב מאשר אדם בעל עודף משקל אבל בכושר גופני טוב. זה נשמע הרבה יותר הגיוני ומתיישב טוב עם תפיסת החיים שלי. אימצתי בחום. זה אומר, מבחינתי, שיש לי על מה לעבוד, אבל שאני בכיוון הנכון בכך שאני מתמקדת בתזונה בריאה ופעילות גופנית. אמא, אבא כפולו-אפ על פרק קודם שלא ראיתי, הסתיים הפרק בפגישה עם נערה בת 16 בעלת עודף משקל רב. היא נפגשה עם רופא שהציע לה ניתוח קיצור קיבה, ונפגשה עם דיאטנית שמתנגדת לדיאטות (כל הכבוד!) ועם אשה שעברה בעברה ניתוח דומה. מה שעורר בי זעזוע עמוק היה לראות אותה יושבת במטבח ביתה, ולשמוע את אמה “יורדת” עליה – כמה הבת אוכלת, איך היא נראית, כמה זה מגעיל בעיניה. אותה אמא, אני מניחה, חשבה שהיא תעורר מוטיבציה אצל הבת שלה להסיק לאכול ולרדת במשקל. “זה לא אכילה רגשית, אני חושבת” היא אומרת שם, ואני כמעט נחנקתי. רק מלשמוע איך היא מדברת לבת שלה התחשק לי לרוץ למטבח ולאכול משהו מתוק. פגשנו גם נערה צעירה אחרת שרוצה, כמובן, לרזות. אם תשאלו אותי היא לא שמנה ולא רזה. השיטה שלה, לעדותה: צום. “וזה עובד?” מתעניינת דנה וייס. “לא”, עונה לה הנערה בכנות. אחר כך מתבהרת התמונה, כשהאמא (שגם “לא אוכלת כמעט כלום”) והאבא מגיעים הביתה. האב נושא כרס חגיגית קטנה, ומשיב לשאלת המראיינת “כן, יש לי בעיה עם השומנים שלה! למה? היא בחורה צעירה, היא צריכה להראות טוב”. הלב נחמץ למראיה של אותה נערה צעירה שלעולם לא תצליח להיראות כמו שאביה מצפה, ולנצח תרעיב את עצמה ותרגיש רע בגלל זה. גרוע מכך, הצום הזה יביא אותה בתוך כמה שנים (אני מהמרת על השירות הצבאי) להשמנה ואולי אף השמנה קיצונית. אני מאוד מתעניינת בנושאים האלו, לא רק בגללי, אלא גם – ובעיקר – בגלל הילדים. אני עוקבת בזהירות ובתשומת לב הן אחר הרגלי האכילה שלהם (שלו קצת מדאיגים) והם אחרי אמירות והתנהגויות שקשורות למשקל ודיאטה – מצידם ומצד הסביבה שלהם. אני נחושה לעשות כל שביכולתי כדי שדימוי הגוף שלהם יהיה בריא ומאוזן. אני יודעת שהחלק הקשה ביותר עדין לפני.
