במאי 2006 עשיתי את מה שלא העזתי לעשות חצי שנה. עליתי על המשקל ונחרדתי. פחות מאשר נחרדתי מהמספר בן 3 הספרות, לראשונה בחיי, נבהלתי מכך שאין גבול שבו אני יודעת בוודאות שזה יעצר. נבהלתי מהאפשרות שחצי שנה יותר מאוחר אשבור שיא נוסף של השמנה.
אז שינסתי מתניים, גייסתי את כל כח הרצון שלי, והצלחתי!
לא. זה לא עבד ככה. זה לא עבד ככה בכלל. כבר ניסיתי פעם אחר פעם ונכשלתי. הפעם הזו הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבד. חיפשתי עזרה. לדעת להרכיב לעצמי תפריט תוכנית אימונים זה לא מספיק.
לפני שנה נכנסתי לקליניקה של רות, חברה טובה ופסיכולוגית מופלאה, שהציעה לתמוך בי במסע הזה. הטיפול שהיא הציעה כלל NLP ו-דמיון מודרך. בשילוב עם הפסיכותרפיה, ובעיקר – בזכות הרגישות והאנושיות שלה, היא היתה מורה דרך מעולה.
לקח לי כמעט 5 חודשים להתגבר על הקשיים הנפשיים והמנטליים שעצרו אותי בדרך. קשיים כאלו שבעבר, כל אחד מהם לבדו, היה גורם לי מהר מאוד לוותר ולעצור. הבנתי שחזרה למשקל בו הייתי בגיל 17 או 19, לא תחזיר אותי לגיל ההוא – לטובה ולרעה. למדתי שלא כל מילה שמישהו אומר לי, ולא כל מבט שמישהו מביט בי, אומר משהו. הצלחתי להציב לעצמי מטרות ולעמוד בהן. למדתי לזהות את הפרפקציוניזם שבי כשהוא מפריע לי. קיבלתי את העובדה שעדיף לעשות מספיק טוב, גם אם הוא לא הכי טוב, ושזה עדיף מאשר לא לעשות כלל. למדתי לבקש ולקבל עזרה מאחרים.
יהיה הוגן לומר שלא נפטרתי מכל הקשיים האלו. אבל כן הצלחתי, בעזרתה, לזהות מה עוצר אותי ולהתגבר.
שנה חלפה, ואני הורדתי 17 ק”ג. בדיוק מחצית המשקל שרציתי להוריד. לא, לא ציפיתי שזה יהיה בקצב הזה. ציפיתי עכשיו להיות עוד 10 ק”ג פחות מכך. אבל היום אני מרוצה, כי אני מאמינה בעצמי, אני מאמינה ביכולת שלי להתמיד. אני יודעת שיש לי את הכח ואת התמיכה שיאפשרו לי להמשיך כך עוד שנה. כמה שיידרש.
