בשבוע האחרון אני חולפת בבוקר על פני שלט פרסומת גדול באיילון, שמפרסם את חברת האופנה דן קסידי. השלט בשחור-לבן מציג גבר ושתי נשים. הגבר, כך הסתבר לי אחרי ביקור באתר החברה הוא הסטייליסט (תהרגו אותי אם אני מבינה מה זה) גל אפל. מכיוון שאני לא ממש צופה בתוכניות כגון “היפה והחנון” או “פרויקט מסלול” לא הכרתי אותו. ראיתי גבר רזה וקרח, לא יפה במיוחד שקצת הזכיר לי עובד הייטק (בלי להעליב סטייליסטים או עובדי הייטק). לצידו ניצבות שתי נשים בעלות מראה אפל ואפילו אפשר לומר קצת סובל.
היום דוגמנית לא צריכה להיות יפה. להיפך, יש חלקים בתעשיית האופנה שאפילו מעדיפים דוגמניות שהיופי מהן והלאה ולעיתים כאלו שאין דרך להגדיר אותן אלא כמכוערות, אבל הכיעור הזה הופך להיות הייחוד שלהן. בעיני זה נהדר, שיצאנו מהמסגרת שמחייבת את כולם להיות סוג של בובות ברבי על-פי אידאל יופי יחיד. אני שמחה לראות בפרסומות, בטלוויזיה ובעיתונים נשים וגברים מכל מני סוגים ובכל מני צורות.
אבל זה לא באמת ככה, נכון? כלומר, אם נניח ניקח מישהי שהיא שמנה, זה כבר עובר את הקו האדום בשביל המעצבים והסטייליסטים ועורכי העיתונים וכו’. היא יכולה להיות יפה, או עם עיניים מהממות או כל תכונה אחרת, אבל הקילוגרמים העודפים האלו (מידה 44 ומעלה, אני מדברת עליכן) הן לא משהו שמוכנים לסבול.
כן, יש עלה תאנה בדמות דוגמניות ה-plus size ואם מישהי שרה כ”כ יפה שאי אפשר להתעלם ממנה, אז אנחנו מוכנים לסבול אותה בעיתונים שלנו, אבל בלי להגזים בבקשה.
אדל
עוד הערה אחת – כשרפרפתי על הקטלוג של דן קסידי כדי לראות האם הקולקציה עומדת בציפיות שיוצר השלט (לא), הגעתי לעמוד הקרדיטים בסוף הקטלוג. כולם מופיעים שם: המעצבים, הגרפיקאים, הסטייליסט, הצלם, הספר והמאפר.
מי שלא מופיע שם זה הדוגמניות. לא, הן שוות ערך לבד שממנו יצרו את הבגדים או לנייר שעליו הדפיסו את הקטלוג. הן לא תרמו מעצמן ליצירת הקטלוג. הן קולבים, קישוט, חומרי גלם. עצוב לי בשבילן. ואם מישהו עדיין לא מבין למה דוגמנות כ”כ תורם להחפצה של (א)נשים, הנה למה.
