הספר הרזייה שפויה מתווה 2 עקרונות מרכזיים: 1. תזונה דלת שומן, עשירה בנפח (כלומר דגנים מלאים, סיבים תזונתיים וכו’ ) אבל ללא הגבלת קלוריות 2. פעילות גופנית קבועה
כשקראתי את הספר לראשונה, הבנתי שזו התשובה בשבילי. “אני מעדיפה לעשות פעילות קבועה כל חיי, מאשר להיות רעבה כל חיי”, הצהרתי. הבעיה שבין הצהרות ליישום יש מרחק, ובפועל קשה לי מאוד להתמיד ולהקפיד על הפעילות הגופנית. להקפיד על התזונה הנכונה – אין בעיה. ברגע שהתאפסתי על אופן חישוב אחוזי הקלוריות משומן, וברגע שבניתי לעצמי תפריט שהתאים לי, זה הפך לטבע שני. אבל פעילות גופנית? שוין.
כמו מרבית השמנים, גם אני גדלתי כפדלאה. שיעורי החינוך הגופני היו שנואים עלי. המחשבה על ספורט תמיד היתה מעבירה בי צמרמורת. ועדיין, שעה של ספורט ביום עדיפה על רעב 24 שעות, ובכל מקרה כבר השתכנעתי שדיאטות מוגבלות בקלוריות פשוט לא עובדות.
איכשהו הצלחתי להפוך את זה לחלק מהשגרה שלי. זה לא פשוט בכלל, ויש לי תקופות שאני נכשלת בכך לחלוטין. גם בחודשים האחרונים, שבהם אני פשוט עובדת עם מאמן כושר, עדיין מאוד קשה לי עם אותו חלק שבו אני צריכה להקים את עצמי ולעשות את האימון האירובי שלי (שאותו אני עושה לבד).
אתמול היה יום מאוד ספורטיבי. בצהריים רצתי מהעבודה לאימון עם ארז. היה ממש מוצלח. אחר כך נסעתי להביא את הילדים, וניצלתי את הזמן שעמד לרשותי כדי לעשות את האימון האירובי שלי. היה חם מאוד, הייתי שטופת זיעה ובסה”כ היה די ג’יפה (ועוד לא התחיל יוני אפילו). אחר כך נסעתי עם הילדים לבריכה, ומצאתי את עצמי, כשהגיע הזמן ללכת, מבקשת מהם שיתחילו להתקלח בלעדי כדי שאני אוכל לשחות כמה בריכות. זה היה כיף. כלומר, זה לא שלא כיף לי להתאמן, זה פשוט תלוי מה עושים…
אני חושבת שזה הזמן ללכת לעשות בדיקת DNA, או לבקש שישוו את צילומי השיניים שלי לארכיון. איך אחרת תסבירו את העובדה שאני, הפדלאה הנצחית, נהנתה אתמול לעשות פעילות גופנית ואפילו רצתה עוד? חטיפה על ידי חייזרים. אין לי הסבר אחר.
