הגעתי למסקנה שאני שמרנית. אולי אפילו שמרנית מדי בהקשרים טכנולוגיים מסוימים. כבר קרה לי כמה פעמים בשנים האחרונות, שאמרתי לעצמי “זה קונספט מעניין, אני אנסה אותו כשהוא יהפוך לאלטרנטיבה רצינית”. אולי אני לא early adopter באופיי, ואולי פשוט תקציב הגאדג’טים שלי מוגבל. קשה לי להיכנס מראש למשהו, שגם אם בעיקרון הכיוון שלו נכון, בסופו של דבר נראה לי שאני אפסיד מהשימוש בו (או לכל הפחות לא אהיה מרוצה כפי שהמחיר מרמז).
אני מוצאת את עצמו חושבת מחשבות דומות, לקראת ההשקה הצפיה של מערכת ההפעלה “כרום”. הרעיון הוא מערכת הפעלה רזה מאוד, שמבוססת בראש ובראשונה על קשר לאינטרנט. מערכת ההפעלה כולה היא דפדפן, והיא תתמקד בהפעלת יישומים מבוססי רשת. כלומר, לא word אלא google docs, לא outlook אלא gmail וכו’. קהל היעד, כפי שאפשר לנחש, הוא משתמשים שבעיקר גולשים ברשת (דה!), כותבים מסמכים, משתמשים בדואר האלקטרוני וכו’.
בסה”כ, הרעיון נחמד ואפילו יכול להיות שימושי עבורי. אני משתמשת בכרום כדפדפן כמעט בלעדי מזה שנה, ונהנית מכל רגע. הרוב המוחלט של העבודה שלי במחשב, יכול לקבל מענה באמצעות שירותי און-ליין. חלקם אולי יצטרכו לעבור שיפורים קלים, אבל אנחנו בכיוון. ועדיין כמה זוטות שמטרידות אותי.
למשל, מי ישמור על הקבצים שלי. מה יבטיח שלא יימחק החשבון שלי בלי התראה, ואאבד את כל המידע שלי? ואם אין לי מחשב עם מערכת הפעלה שמסוגלת לנהל קבצים, איך אוכל לגבות את המידע?
ומה לגבי מידע שאינו מנוהל און-ליין? למשל, כשאני רוצה לערוך מסמך של העבודה, שם עדיין (כמה פרימיטיבי מצידם) עובדים עם מערכות הפעלה מיושנות מבוססות קבצים? או לשלוח קובץ למישהו אחר? או לקבל קובץ ב-disk-on-key?
ובעיקר, אני מדמיינת את הסיטואציה בה אני מתיישבת בבית קפה, שולפת את המחשב הנייד כדי לכתוב מייל/לקרוא בלוגים/לערוך מסמך, מגלה שאין חיבור לאינטרנט או שהוא איטי וצולע, ומקללת בפעם המי-יודע-כמה את הרגע שבו החלטתי להמר על מחשב שלא יוכל לשרת אותי בכל רגע נתון.
