בעצם לא לביתי, בעיקר עושה לעצמי, אף שאני מקווה שגם ביתי ירוויח מכך בסופו של דבר. בצעד ספונטאני למדי, קיבלתי לאחרונה מספר החלטות דרמטיות. נרשמתי ללימודי תואר שני בניהול ידע באוניברסיטת בר-אילן, תואר שיחד עם לימודי ההשלמה יחייב אותי להשקיע יומיים בשבוע*. מכיוון שכך, התלבטתי רבות איך לשלב את הלימודים עם עבודתי הנוכחית, ולבסוף הגעתי למסקנה שזה לא משתלב. כלומר – אולי זה אפשרי**, אבל אני לא אצליח ללמוד ובאותו הזמן לבצע את תפקידי כמנהלת בצורה טובה, תוך כדי ניהול בשלט רחוק. ניסיתי את זה כבר, כשחזרתי מחופשת הלידה ובמשך חודש וחצי עבדתי כשמחצית הזמן אני בבית. לא טוב. לא טוב בכלל. אני שונאת להיות במצב בו מראש אין לי את האפשרות שלא להכשל. זה מצב בלתי נסבל מבחינתי וגם לא הוגן כלפי העובדים שלי, החברה שלי והלקוח. לכן אני מתחילה, החל מעוד חודש, תפקיד חדש שאינו ניהולי.
מה שהיה
ההחלטה לעזוב לא היתה החלטה קלה. לא אגיד שהתפקיד היה גן של שושנים. בעצם, אולי כן – אלו עם החוחים ;). אבל אי אפשר לומר שלא הרווחתי מהתפקיד הזה. ראשית, עבודה בארגון שהוא מאוד שונה ומיוחד, ולא דומה לארגונים אחרים שעבדתי בהם, כולל ארגונים ציבוריים. ארגון שגם תוך כדי היומיום מאוד מודע לכובד הממלכתיות המוטלת על כתפיו ועל כתפי כל אחד מהנוכחים בו. לפעמים זה גובל בפלצנות (סליחה על הביטוי) אבל בסה”כ אני מאוד הערכתי את זה, במיוחד בחברה הצינית שבה כולנו חיים.
שנית, תפקיד ניהולי מהסוג שלעולם לא הייתי מבצעת לפני כן, ולו בגלל שלא היו מוותרים עלי ביחס לתפקיד הקודם שלי. יחידת מיקור חוץ היא ארגון IT שלם והתפקיד הזה נתן לי הזדמנות ללמוד מקרוב ולהיות מעורבת בתהליכי IT מעניינים וחדשניים.
התכנים שבהם עסקתי, בנוסף לניהול היומיומי של עבודת המחלקה שלי, היו מעניינים מאוד גם הם. קצת חבל לי שלא הצלחתי בתקופה שבה עבדתי שם להביא להשלמה של פרויקטים גדולים שעבדתי כדי לקדם, החל משדרוג מערכת סנהדרין שבה מנוהלים כל התהליכים הפרלמנטאריים, המשך בהקמת מאגר מידע פרלמנטארי מלא ואמין, ופרויקט שדרוג אתר האינטרנט של הכנסת, וכמובן לראות את שלושת מרכיבי המפתח האלו של הארגון “מנגנים” יחד באינטגרציה מלאה***. אבל אני מקווה שכן עזרתי לקדם את הרעיונות האלו, ואולי להשאיר בסיס טוב שעליו יוכלו מי שיבואו אחרי להמשיך.
למדתי המון: מעצם התפקיד; מהמנהלת שלי ביחידה; מעמיתי; מאנשים שעבדתי לצידם בכנסת, במחלקות השונות; ולא פחות – ואולי הכי הרבה – מהעובדים שלי.
החלק הקשה מכל, אחרי שהחלטתי וחתמתי והודעתי למנהלים שלי, היה להודיע לעובדים שלי. כמעט שלוש שנים, וזכיתי להכיר אנשים מקסימים. גם עמיתי המנהלים וגם עובדים ממחלקות אחרות, אבל יותר מכל העובדים במחלקה שלי. התקופה הזו הוכיחה לי שלא צריכים להיות קשוחים ואגרסיביים כדי להשיג תוצאות. שצריך לראות את האדם שעומד מולך כדי להבין מה מניע אותו ומה חשוב לו. שאם אתן לעובדים שלי את התחושה שאני סומכת עליהם, הם יעמדו בכל הציפיות שלי ואף יותר. שאם אוהבים מישהו – מקבלים אהבה בחזרה. אחד העובדים שלי, שהפך עם השנים לחבר, אמר לי שהסגנון שלי היה “ניהול אמהי” ואני רואה בכך מחמאה גדולה.
התגובות שקיבלתי אחרי שהודעתי על עזיבה, נעו בין צער על כך שאני עוזבת ועד משבר של ממש. זה עורר אצלי תהיות האם למרות מה שכתבתי בפסקה הקודמת, לא הייתי צריכה ליישם בניהול האמהי עוד קצת ממה שאני עושה עם ילדי, ולמזער את התלות של חלק מהעובדים שלי בי. פרידות הן אף פעם לא דבר קל, והפעם קשה במיוחד. עד כמה שאני שלמה עם ההחלטה שלי, ונרגשת לקראתה, אני עצובה וקשה עלי הפרידה מהצוות בכלל ומהעובדים עצמם בפרט. קשה לעמוד מול עובדת שאומרת לי בדמעות כמה קשה לה שאני הולכת. אם ניהול אמהי, אז גם כמה רגשות אשם אימהיים מתגנבים להם פנימה.
מה שיהיה
תפקיד חדש, במקום ישן. בתהליך שאפשר לומר עליו הרבה דברים מהבחינה הפילוסופית, אני חוזרת לחברת מטריקס, לחטיבה הטכנולוגית, אפילו תחת אותו מנהל. על התפקיד החדש אספר יותר כשאתחיל, אבל אני יכולה לומר שהוא נראה מבטיח ובעיקר נראה שיאפשר לי לעשות במטריקס מה שלא יכולתי לעשות בתקופה לפני שעזבתי – להתקדם הלאה.
אני בוחרת בגלולה הכחולה, אבל בראייה מפוכחת יותר. יש לי ציפיות ברורות מעצמי, מהתפקיד ומהמנהלים שלי. ואם למדתי משהו על עצמי ב(כמעט) שלוש שנים שחלפו, זה מהם גבולות היכולת שלי, והם די רחבים.
בהצלחה לעצמי 🙂
* על התואר אספר בפוסט נפרד.
** אחרי שלושה שבועות לימודים, אני משתכנעת שצדקתי ולפחות עבורי ניהול בשלט רחוק לא עובד. אולי מישהו מוכשר יותר ממני יצליח. או לחילופין, מישהו שקצת פחות אכפת לו.
*** למי שתוהה, מדובר בעוד שנתיים עבודה במקרה הטוב, ארבע אם נהייה ריאליים, כך שלא היה מדובר ב”להתאפק” עוד כמה חודשים.
