כנראה התרככתי עם השנים. הנערה שהייתי הייתה נושפת בבוז למקרא הבלגן הלוגי שטוותה אודרי ניפנגר. אולם האישה שאני היום קראה את “אשתו של הנוסע בזמן” ולא יכלה להניח אותו מהיד (תוך כדי טיגון חביתה, אמבטיה לילדים, קיפול כביסה ויומן החדשות). הכתיבה מאוד זורמת, כמעט תסריטאית במובן מסויים, מהירה לעיתים ואיטית ונפלאה פעמים אחרות.
אני לא רוצה לקלקל את העלילה למי שטרם קרא, אז אשתדל להימנע מספוילרים. בכל זאת למי שאין מושג במה מדובר, הנה מה שכתוב על הכריכה: “כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20. הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר היא סטודנטית יפה לאמנות. הנרי מעולם לא פגש את קלייר קודם לכן; קלייר מכירה את הנרי מאז היתה בת 6. אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן מרתק ומפתיע, המתאר את סיפור אהבתם של הנרי, המסוגל לנסוע בזמן קדימה ואחורה, ושל קלייר, המתרגלת אט-אט להיעלמויותיו התכופות של בעלה. אהבתם של השניים מתגברת על מחסום הזמן ולוכדת את הרגע הרומנטי ביותר של הזוגיות שלהם לנצח-נצחים.”
קריאת הפרקים הראשונים בספר מבלבלת ומטרידה. סוג של סחרחורת זמן אם תרצו. לאט לאט, עם המילים, התמונה המורכבת מתייצבת ונפרסת. בעינים מד”ביות, הגישה הדטרמיניסטית המוצגת בו איננה משכנעת. הנרי פוגש את הרופא שהוא יודע שיעזור לו, כי הוא פגש את עצמו בעתיד והוא “יודע” זאת. אבל הידיעה הזו איננה אפשרית לולא היה בסיס לה, והבסיס היחיד הוא הידיעה. הנרי עדיין צריך לצאת מגידרו כדי לגרום לכך לקרות, בדרך שידע שבה עליו לפעול. מעניין, אבל לא מספיק יציב לטעמי.
על הקונספט המעט רעוע על זה, נבנית עלילה מרתקת ומתוכה נגלה סיפור האהבה העדין הזה. ניפנגר (אני נאבקת בדחף לקרוא לה אודרי, משל הייתה חברה מזה שנים) מספרת את העלילה בשני קולות ראשונים, זה של הנרי וזה של קליר. אני נמשכתי דווקא לקולו של הנרי. אני מנסה לדמיין את חוסר הוודאות האופפת אותו, החרדה הזו של לא לדעת איפה ומתי תהיה בעוד רגע. ומצד שני, החרדה והכובד של הוודאות, הידיעה של גורלך וחוסר היכולת לשנות אותו ולו במעט.
אבל זהו הספר של קלייר, לא של הנרי, ואת התפקיד שלה אני חושבת שהייתי יכולה למלא היטב. היא אישה בת מזל, קלייר. היא חיה חיים של ציפייה והמתנה, תמיד מחפשת את האהוב, לעולם לא יודעת מתי תפגוש אותו שוב. אבל היא נאהבת יותר מכפי שכל אישה הייתה יכולה לרצות.
לסיכום: רומן מרתק, עדין וארוטי. הקונספט לוקה בחסר והסוף (שלושת הפרקים האחרונים) קצת מיותר, אבל עדיין, סיימתי אותו דומעת. בהחלט ספר לקריאה חוזרת.
* אל”ז – אדם לקוי זמן
אשתו של הנוסע בזמן, אודרי ניפנגר, תרגם אסף גברון, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן 2005
