רבנו. במידה רבה באשמתי. הפגנתי חוסר רגישות אדיר שנגע בנקודות הכי רגישות. הוא עומד לפני שלב מאוד דרמטי בחייו שידרוש ממנו השקעה אדירה, והוא זקוק לתמיכה אדירה לא פחות. ואני חשבתי על עצמי ועל הצרכים שלי (ורק שלי) ולקח לי זמן לקלוט שזה הזמן לשים אותם רגע בצד, ולתת לו את התמיכה שהוא צריך – בדיוק כמו שהוא וויתר על כמה חלומות ותמך בי בעבר, כשאני נזקקתי לכך. הוא נפגע כל כך. ואני כל כך התביישתי. בערב דיברנו, שמנו את הדברים על השולחן. ביקשתי סליחה. הוא סלח. עכשיו זה כבר מאחורינו, אני מקווה, ואפשר לומר שאפילו טוב יותר בגלל שדיברנו. אבל אני בטוחה שמשהו נשאר איפשהו, בפנים. אחרי שהאבק שקע, חשבתי על כך שבמידה רבה, הטיפול שעברתי אחראי לחלק גדול ממה שקרה. אחרי שנים של הדחקת האני ושל הקטנת הצרכים שלי לעומת אלו שלו, אני לומדת לעשות את ההיפך. אבל באותו תהליך שצובר תאוצה, לא עצרתי לחשוב שאולי לפעמים זה דווקא מוצדק. ולפעמים, בנישואין, גם האשה הכי עצמאית והכי מודעת, צריכה לעצור רגע ולתת לו את הבמה. בתמונה הרחבה אני לא אפסיד מכך, אני ארוויח.
