בת שנתיים וחצי עם מטען חורג
אז באמת, מה הגיל של הילד שבו אי אפשר כבר לומר “זה עודף משקל מההריון”? יעלי בת שנתיים וחצי ונדמה לי שעברתי את הנקודה הזאת. אם להודות על האמת, אדוה של לפני שנתיים וחצי היתה פחות כבדה מזו שהסתכלה עלי במראה הבוקר.
אני כבר לא יכולה לספור כמה פעמים מאז החלטתי שזהו, אני מטפלת בנושא המשקל ויהי מה. בהתחלה אפילו כתבתי על זה. אבל כשהכשלונות התחילו להצטבר, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הרזיה בנוסף לכל הדברים האחרים, הרמתי ידיים. מאז ניסיתי שוב עוד כמה פעמים, אבל שום נסיון לא ארך יותר משבועיים, עם הצלחה דומה.
לא קל לחיות עם עודף משקל גדול כך כך. אפילו לא בא לי לכתוב על כמה שזה עושה לי רע מבחינה נפשית (כותבת, מוחקת…). מבחינה פיזית, נוסף על כל הדברים המעצבנים הקטנים, בחודש האחרון קיבלתי תזכורת מאוד מדוייקת לגבי המחירים שאני משלמת. ראשית הטיול עם המשפחה בספרד, שחלק גדול ממנו סבב סביב השאלה האם אמא תצליח לעבור את העליה הבאה או לא. שנית כאבי הגב האיומים שאין לי ספק לגבי חלקו הגדול של המשקל העודף ביצירתם.
אין לי ברירה. גם אם אני מסוגלת להתמודד עם הקושי הנפשי – וזה קשה יותר מיום ליום – הנזקים הפיזיים עלולים להיות בלתי הפיכים. הנסיון של השנתיים האחרונות הביא אותי למצב שבו אני לא סומכת על עצמי שאצליח לבד בתוכנית כזאת. אני משתמשת (כמעט) בכל האפשרויות העומדות לרשותי: עזרה בבית מבחינת אוכל והתארגנות לספורט. רות כהן, חברתי היקרה, מלווה אותי ותומכת בי בתהליך. את המאמן האישי שלי עוד לא גייסתי, אבל גם יומו יגיע.
אני מכריזה בזאת (תופים, בבקשה) שיצאתי לדרך. תחזיקו לי אצבעות שלא אלך לאיבוד.
