הצתה קצת מאוחרת, ובכל זאת. היה ממש כיף לנסוע בליל שישי לתל-אביב כדי לקבל את הספר. יותר מכל, היה כיף לפגוש אנשים שלא מביטים עלי בחמלה (שלא לאמר – זלזול) כשאני מדברת על הספר, ולנהל איתם שיחות ארוכות על הספרים. קיבלנו את הספרים בשלוש ומשהו בבוקר ואז כולם התפזרו לבתיהם, כששוב ושוב חזרה על עצמה אותה תמונה: אדם בודד הולך לו, נושא ספר עב כרס, או ערימת ספרים, עוצר בפינת הרחוב המוארת הראשונה, וקורא את ההקדשה. אחר כך הוא מצטמרר מעט, נמלך בדעתו וסוגר את הספר, יודע שאם לא יעשה את זה, יאלץ להשאר ולקרוא מתחת לפנס. אז את הפרק הראשון קראתי במכונית לפני שנסעתי הביתה, ואת הארבעה שאחריו כבר קראתי בבית לפני שהלכתי לישון. מכיוון שלא רציתי ספויילרים ולא היעזתי לגלוש ברשת מחשש לכאלו, החלטתי שאני חייבת לסיים את הקריאה כמה שיותר מהר, כי במסגרת העבודה שלי אני לא יכולה להשאר מנותקת מהאינטרנט. לפיכך, בעידודם הנמרץ של בני משפחתי, לקחתי יום מחלה וקראתי את הספר (כמעט) ברצף עד חמש בבוקר של יום שני, כאשר סיימתי אותו. הקריאה המהירה, בעיקר של הפרקים האחרונים, השאירה כמה דברים קצת מטושטשים, ולכן אני קוראת אותו שוב עכשיו, הפעם לאט ובנחת, כדי להיות בטוחה שהבנתי את כל הניואנסים. בפורום הארי פוטר לבוגרים כבר טוחנים את הספר עד דק, ולקרוא כל מה שנכתב שם לוקח יותר זמן מאשר לקרוא את הספר עצמו. מישהי העלתה שם לינק לוידאו מקסים שצולם יומיים לפני צאת הספר, ומתאר נהדר את הרגשתי. נכון, אני שמחה שהספר יצא. חיכיתי לו זמן רב. אני מבינה את הרצון של רולינג לסגור את הפרוייקט עצום המימדים הזה. אבל אני גם עצובה, עצובה שזה נגמר. אני כל כך נהנית מהספרים, לא רק מהעלילה והסיפור של הארי, אלא מכל העולם הזה. * * * ספוילרים מכאן והלאה * * * כמו בקומיקס החמוד הזה, אני באמת חושבת ששום סיום שרולינג היתה כותבת, לא היה מצליח להרגיש ממש נכון. אולי חלק מהאשמה נעוצה בקריאה של עשרות תיאוריות בפורומי מעריצים במשך השנתיים האחרונות. אני הייתי משוכנעת שסנייפ הוא נבל אמיתי. אני הייתי משוכנעת שתיאוריית “הארי הוא הורקרוקס” תתברר כמופרכת לגמרי. יצאתי אהבלה. ועם זאת, היו כמה תיאוריות שהתבררו כמדוייקות להפליא. למשל, שירלי שילר – שרבים מהמאמרים שלה מעידים על תובנות מרשימות מאוד – פיענחה הרבה ממה שמוביל את דמבלדור, באופן שאני לא הצלחתי לראות מקריאה פשוטה של הספרים. היו קטעים בספר שממש התקשיתי לצלוח. אפשר לומר שחווית הקריאה התחברה היטב עם מה שעובר על הגיבורים בכל אחד מהפרקים. כשהשלישיה מבלה כמה חודשים באוהל מצחין בלי לדעת מה הם בעצם מחפשים, הקריאה הפכה לסיוט. אחרי שנתפסו והגיעו לאחוזת מאלפוי, הספר טס. האפילוג היה שמאלצי ברמות של היפרגליקמיה. קצת הזכיר לי את סצינת הסיום של שר הטבעות (הסרט), שבה הבמאי לא הצליח לווסת את מינוני השמחה והחיוכים המצועפים. גם רולינג, אחרי כל הדם והמוות והתהפוכות על פני פרקי הסיום, מביאה אפילוג מתקתק ודביק. חבל, כי זו היתה הזדמנות לתת לנו משהו לצחוק ממנו, דבר שהיה חסר ברובו המוחלט של הספר. אפילו רולינג בעצמה אמרה שזה צפוי להיות מרחץ דמים. לא אומר שכל המיתות העציבו אותי באותה מידה, אבל היו כאלו שממש התאבלתי עליהם. כשדובי נהרג ישבתי ובכיתי במשך פרק שלם. אחרי שהארי רואה את טונקס ורמוס מתים, והולך בעצמו למות על-ידי וולדמורט (אחלה טוויסט בעלילה, אגב, אני הייתי משוכנעת שהוא באמת ימות ודי. כבר התחלתי להתאבל) – המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: “היא לא יכולה לעשות את זה! עוד תינוק שמאבד את שני הוריו ואת הסנדק שלו לאוכלי המוות?” טדי המסכן. בשורה התחתונה, אהבתי את הספר. כצפוי הוא היה אפל וקודר בהרבה מקודמיו. את החוויה המתקנת לכך אני מקבלת בזכות קריאת הספר הראשון, פרק אחרי פרק, לבת שלי. וכיף לי נורא 🙂
