לפני שבועים בערך, מתישהו לקראת חצות, כשגררתי את עצמי לכיוון המיטה, תפסתי שלא הכנסתי ליומן האכילה שלי שום דבר במשך כל היום. פשוט שכחתי. כשהסצינה הזו חזרה על עצמה גם למחרת, לקחתי את עצמי לשיחה, שהלכה בערך ככה:
אני: “מה קורה? התעייפת? מוותרת לעצמך?”
עצמי: “לא, זה לא זה… טוב, אולי קצת”
אני: <נוזפת בעצמי>
עצמי: <מתביישת בצד>
אבל אחרי שגמרתי לנזוף בעצמי ולהתבייש, הסתכלתי אחורה על החודשיים האחרונים. למעט מקרים מיוחדים, דפוסי האכילה שלי היו מאוד סדירים וברורים. בדרך כלל אני אפילו לא צריכה את האפליקציה כדי לדעת האם אני עומדת במסגרת ואוכלת נכון ומאוזן.
האם יומן האכילה מיצה את תפקידו? האם אני יכולה להמשיך ולשמור על התזונה שלי כפי שהיתה מבלי לאבד שליטה גם בלי היומן? או שזה הצעד הראשון לקראת “נפילה מהעגלה” וחזרה לדפוסים הישנים ולמה שבא בעקבותיהם?
גם היחסים האינטימיים שלי עם המשקל עברו שינוי בחודשים האחרונים. משקילה ברמה שבועית ולעיתים אף יומית (למרות שאני יודעת שזה לא מוצלח בכלל), עברתי להשקל פעם בשבועיים, שלושה. המשקל פחות או יותר יציב, אין שם שינויים וכשהם מופיעים, קל לייחס אותם למחזור ההורמונלי שלי, כי ממש כפי שהעלייה הקלה במשקל מופיעה, כך היא נעלמת בתדירות מחזורית וברורה.
התלבטתי מאד, עד כמה אני צריכה להתעקש ולהלחם בעצמי. אולי זה הדבר הטבעי והנכון, לשחרר קצת. אי אפשר כל החיים להיות חדורת משימה. הרי אני מסתכלת עכשיו על אופק רחוק מאד, הכי רחוק שאפשר. אני ממשיכה לשים לב ולהקפיד מאד על מה שאני אוכלת וכמה אני אוכלת. אני יודעת שהבגדים שלי יתריעו בפני אם באמת אעלה במשקל, למרות שאני מעדיפה לא להגיע לזה בכלל.
ועדיין, אני לא מצליחה להשתיק את הקול הקטן הזה בראש שלי שלוחש לי: “זאת טעות. זאת טעות קשה. את מוותרת לעצמך ואחר כך לא תצליחי לתקן”.
לבסוף, בהתייעצות משותפת ביני ובין עצמי, החלטתי להניח את יומן האכילה בצד. להקפיד להשקל לפחות פעם בשבועיים, כדי לזהות שינויי מגמה. לא לוותר לעצמי מבחינת הרכב התזונה. ולבדוק את עצמי שוב בעוד חודשיים ולהחליט האם זו היתה החלטה נבונה, או שאני צריכה לתקן ולחזור להשתמש ביומן האכילה יום יום.
אני עדיין לא משוכנעת אם זו החלטה נכונה, או שטות מטורפת.
