כבר חודשיים וחצי אנחנו משפצים. שיפוץ עמוק, כמו שהקבלן שלי אוהב לקרוא לזה. זה אומר שמזיזים חדרים, הורסים קירות, מעבירים מחדש חשמל ומים, מרצפים, צובעים, פותחים, סוגרים…
בינתיים, מה עושה משפחה בת ארבע נפשות שאין לה בית? גרה אצל אמא שלי. כולנו ביחד, בחדר אחד. אינטימי. שמח. צפוף. עד כמה שהתאמצנו לארוז את הכל ולהשאר עם כמה שפחות מטלטלין, עדיין יש לא מעט חפצים, בגדים, צעצועים, ספרים ומיטות.
ויש גם כמה דברים שאין בחדר. פרטיות למשל. על אינטימיות בכלל אין מה לדבר. אני שואלת את עצמי, מה קורה במשפחות שחיות ככה כל הזמן? אנחנו מסתדרים כי ברור לנו שמדובר בסידור זמני. בעוד חודשיים (אינשאללה) יסתיים השיפוץ ואנחנו נעבור לבית גדול, מרווח ונוח, שם תהיה לי כל הפרטיות שאחפש והסקס יוכל לחזור לחיי הזוגיות שלנו. אבל מה עושים בעל ואישה שחיים כל הזמן בלי חדר שינה משל עצמם? אני תוהה.
מה שהכי חסר לי, זו פרטיות. אני חייבת לציין שאמא שלי פשוט נפלאה, ויוצאת מגדרה כדי לתת לנו תחושה מירבית של פרטיות. אבל זה לא מספיק. הערב למשל, הייתי מאוד עייפה ורציתי להכנס מוקדם למיטה. אבל מה שאני צריכה זה להיות בחדר לבדי, עם הספר שלי, ושקט. להכנס למיטה, כששני הילדים מפטפטים במיטות לידי, זה לא בדיוק זה.
רוצה שקט.
