יש גבול עד כמה אפשר לעבוד באווירה שבה לא משנה מה תעשה, בסוף תהיה לא בסדר. זו סיטואציה בלתי אפשרית, והתוצאה שלה היא שבאיזשהו שלב תעבור מ”איך אני משתפר” ל”לא שם זין”.
אני חוזרת ומשתכנעת במה שאני אומרת כבר שנים. הציפיות של מעסיקים, שהעובדים שלהם “יתאבדו על התפקיד” באופן קבוע, הן בלתי סבירות. אני בכלל לא מדברת על השאלה של איזון בין עבודה וחיים כשמדובר בקריירה, זה נושא לפוסט נפרד (או בלו בפני עצמו). אני מדברת על זה שהעבודה שלנו תופסת, גם בלי שום השקעה מיוחדת, כ-10 שעות מכל יום* לכל הפחות וזה די והותר. הציפייה מעובד להשקיע שעות נוספות או להישאר עד מאוחר בתקופות של עומס, היא בהחלט סבירה. אבל הציפייה שזה יהיה על בסיס קבוע היא לא הגיונית.
עבודה מהבית ביום מחלה לא הופכת אותי לבריאה.
שנת הלימודים נגמרה ויש הרבה מקום לגאווה – במקרה של הבכורה שלנו תעודה יפה ולצידה תעודת הערכה על מעורבות חברתית** ובמקרה של המרכזי שלנו פשוט תעודה מצוינת (עד כמה שאפשר שתהיה כזו בכיתה א’ ללא ציונים). כל הכבוד!
זה כיף שיש ילדים גדולים, וכיף מיוחד שהם אוהבים כל כך זה את זה ודואגים זה לזה. החופש הגדול כבר פה, ועכשיו צריך למצוא תעסוקה ועניין, כדי שלא יקבלו את הצורה של ספת הטלוויזיה.
שונאת לקפל כביסות. זה לעולם לא נגמר.
אני עייפה.
* כולל נסיעות וכו’
** סוג של סוציומטרי כיתתי
