יש לי נטייה מילדות להתקל בדברים. תקראו לזה שלומיאליות, תקראו לזה חוסר התאמה ביני ובין מרחב החלל-זמן. תכל’ס, אני נתקלת כל הזמן בדברים. חצי מהזמן יש עלי איזה סימן כחול, שריטות בגוונים שונים, סימני כוויות וכו’. מזל שאף אחד לא מסתכל על הידיים שלי ומסיק מסקנות, אחרת כבר מזמן היו מזמינים את העזר כנגדי לתשאול.
ביומיים האחרונים התקדמתי מעבר לחבלות זניחות בגפיים, ועברתי לתחום מרתק ומאתגר בהרבה: חבלות ראש. אתמול נתקלתי בדלת בעזרת המצח. סוג של הארה אסטרולוגית, כי אשכרה ראיתי כוכבים. אולי נכון יותר לקרוא לה אסטרונומית, כי זה היה אירוע חסר מזל לחלוטין. הנס היחיד היה שהמשקפיים יצאו מכך בשלום, באורח פלא.
לא הסתפקתי בכך! הבוקר התכופפתי להרים משהו מהרצפה, וכמובן שהטחתי את השולחן היישר בעורף. זה היה ברור לי, לשולחן ולעורף. ובכל זאת, כנראה, בלתי נמנע. בלתי נמנעת באותה מידה היתה המכה שקיבלתי כשהתנגשתי הישר בסנטר של הבן הקטן. לסנטר שלום.
אבל השיא היה כשחניתי היום בצהריים ויצאתי מהמכונית, עיוורת לחלוטין לשלט הגדול שמוצב על עמודים בסמוך. כלומר, את העמודים ראיתי, את השלט ראיתי, אבל לא הפנמתי עד כמה הוא קרוב. כשיצאתי בזריזות מהמכונית, זה היה היישר לתוך מסגרת הברזל האיתנה של השלט הזה. את הכוכבים הפסקתי לראות אחרי כמה דקות, אבל מאז אני מסתובבת עם כאבים בצוואר. העזר רצה לשלוח אותי לעשות צילום, אבל מה בדיוק אני אסביר לרופא? כאבי צליפת שוט בעקבות התנגשות ישירה עם שלט במהירות אפס?
עולה על דעתי שהפוסט הזה היה צריך להיות בכלל פוסט וידאו. הוא משעשע בערך כמו סרט מצוייר.
ואפרופו סרטים, עוד לא ראיתם את סרטון המחאה נגד צנזורת הרשת? רוצו.
