“אם אתה משתמש באינטרנט חינם, אתה לא הלקוח, אתה המוצר.”
המשפט הזה חתם את ההרצאה המצויינת של דב אלפון, שפתחה את כנס UPA היום. שמעתי והנהנתי בעצב, כי התמונה שצייר דב די משכנעת, וגורמת לי להודות שמה שכתבתי בשבוע שעבר על מחיקת היכולות החברתיות של google reader,נובע מתמימות רומנטית.
גוגל פלוס מקרטעת, או אולי יש לומר – מתרסקת. יש בה כיום 40 מליון רשומים, רבים מהם אינם נכנסים שוב לרשת אחרי 4 ימים. אבל האם באמת מדובר בכשלון? דב אלפון טוען שזה כשלון רק אם מניחים שהמטרה של גוגל היא הקמת רשת חברתית. לטענתו, מטרתה של גוגל היא להקים את מאגר הזהויות הגדול בעולם, כדי שיוכלו לדעת תמיד מי הזהות האמיתית שלי, מיהם החברים ומהם תחומי העניין שלי, כדי לעשות שימושים מסחריים שונים בזהות שלי.
גוגל לא לבד בעסק הזה כמובן, גם פייסבוק וגורמים אחרים מעוניינים באותו מידע ויש להם דרכים שונות להשיג אותו*: מזמינים אותנו למצוא את החברים שלנו ברשימת הכתובות או הטלפונים שלנו (ובדרך שומרים את רשימת הטלפונים); מספקים לבעלי אתרים אפשרות לנהל את מאגרי המשתמשים שלהם באמצעות רישום עם זהות הפייסבוק/טוויטר/גוגל פלוס שלנו; שומרים תמונות ותכתובות וכו’.
פייסבוק מוכרת את המידע שהיא אוספת עלינו ועל אנשים שקרובים אלינו (גם אם הם לא רשומים בפייסבוק…) ומוכרת אותו לגופים מסחריים שונים. גוגל משתמשת בו כדי לייצר פרסונליזציה יעילה יותר ויותר של מנוע החיפוש ובעזרתה למקד טוב יותר את הפרסומות שאתם מקבלים.
לא בטוח שזה דבר רע כל כך, שיודעים עלינו כל-כך הרבה, אומר אלפון, ואם אנחנו מקבלים את נכונות המשפט שכתוב למעלה, אז נצטרך להחליט האם אנחנו משחקים את המשחק כמו שהוא, או מוותרים ויוצאים לגמרי מהמשחק*. המשמעות האפקטיבית של התהליך הזה, היא שאנחנו מופיעים תמיד במרחב תחת הזהות האמיתית שלנו. היכולת שלנו להזדהות באמצעות כינוי ולא שם אמיתי, הולכת ונעלמת.
בעבר, היינו יכולים להזדהות ברשת תחת כינויים שונים ולמעשה לנהל חיים באינטרנט תחת זהויות שונות ובמקביל מבלי שיהיה שום קשר בניהם. במהלך העשור שהחל בשנת 1997, השתתפתי בקהילות שונות באינטרנט תחת שלוש זהויות אנונימיות לפחות, כל אחת מהן שונה מאוד מאחותה (זהות אנונימית היא זהות שאי אפשר לקשר אלי, לפחות לא בקלות). זה לא שהעמדתי פנים שאני מישהו שונה ממי שאני באמת, אלא שלכולנו יש פנים שונים באישיותנו, וכל אחת מהזהויות האינטרנטיות שלי אפשרה לי להציג פן אחר באישיות שלי. גם הבלוג הראשון שפתחתי (בעצם השני, אבל את הראשון אני לא סופרת) היה תחת זהות אנונימית.
עם השנים מצאתי שהתחזוקה של זהויות אנונימיות מעייפת במידה רבה. תחזוקה של כמה זהויות אנונימיות במקביל היא עוד יותר מעייפת. אבל בעיקר, ברגע שהסכר נפרץ וכבר לא היתה הפרדה כל כך חדה בין העולם שנמצא באינטרנט והעולם ה”אמיתי”, זה הפך מאוד מגביל. בשנת 2008 ויתרתי על האנונימיות ופתחתי בלוג ראשון בזהות אמיתית, במקביל לשימוש אינטנסיבי יותר ברשתות חברתיות שונות.
זה נחמד לכתוב ולהיות בקשר עם אחרים בזהותי המלאה. זה מאפשר לי להתנהל בו זמנית ברשת ומחוץ לה ולהיות בקשר עם אנשים בכל הממדים האלו. מצד שני, העולם של הזהויות האמיתיות מחייב אותנו לבחור איזה פנים באישיות שלנו אנחנו רוצים להציג. התוצאה, עבורי ועבור אנשים אחרים שאני מכירה, היא זהות וירטואלית קצת שטוחה, כיוון שאנחנו מוותרים על פנים מסוימים באישיות שלנו שלא מתיישבים טוב זה עם זה.
כשפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי החלטה לנסות ולשלב כמה צדדים באישיות שלי במקום אחד. כפי שהכותרת של הבלוג הזה מעידה, אין פה מיקוד. אני אולי משלמת על זה מבחינת קהל הקוראים שלי, כיוון שמי שמתעניין בהורות לאו דווקא יתעניין בטכנולוגיה, ומי שמתעניין בתזונה לאו דווקא יתעניין במדע, אבל אני חושבת שהרווח מבחינתי עולה על ההפסד.
* כאן אני חייבת לציין שכמו אחרים, גם אני הייתי מוכנה לשלם עבור שירותים שונים תמורת פרטיות גבוהה יותר, אבל כמובן אין כזו אופציה.
