מסתבר שהרבה יותר נחמד לכתוב על ספר שקראתי, כאשר הכותב הוא מישהו שמכירים. אני מחכה לקרוא ספר של רוני גלבפיש כבר כמה שנים, מאז שהיא פגשה אותי לצורך ראיון עבור ספר שלבסוף לא נכתב ועסק בנושאי דימוי גוף אצל נשים. אותו ראיון לא עבר בלא-כלום. לצורך ענייננו כרגע, פגשתי אשה רגישה ומקסימה, בעלת יכולת הבאה שנותנת לרגשות צורה וקול בתוך המילים. באופן אישי אומר – כפי שכבר אמרתי לה בעבר – שאותו ראיון היה אז בשבילי כעין טיפול פסיכולוגי מזורז, והיה טריגר שבזכותו הצלחתי, לראשונה בחיי, לתפוס שליטה במה שקשור במשקל שלי.
לפני שפותחים ספר של מישהו שמכירים, תמיד יש איזשהו חשש. מה אם הוא לא יהיה מוצלח? האם אצטרך לשקר אח”כ רק כדי שלא לפגוע ברגשותיה? למרבה ההקלה, כשגמרתי לקרוא את “
סיפור קטן ומלוכלך” היה לי ברור שאינני צריכה לשקר, כי הספר אכן מצויין.
באופן מוזר, בתום הקריאה חשבתי פחות על מה שהוא הנושא העיקרי של הספר, אותו מקרה של ספק אונס שאיתן, גיבור הספר, נאלץ להתמודד איתו מתוך עברו. אולי בגלל שהוא יותר מדי טעון ומורכב ומחכה לקריאה שנייה.
אבל היו שני דברים אחרים, ששזורים בספר לאורכו, שאני עדיין עוסקת והופכת בהם בראשי. הראשון הוא נושא מראית העין. לאט לאט מתברר לנו ששום דבר אינו כפי שהוא נראה, ולאורך הסיפור אנחנו מגלים את הרבדים השונים. המציאות הנראית – כפי שכל העולם תופס אותה כביכול, המציאות כפי שאיתן תופס אותה, והמציאות כפי שהיא מתבררת תוך כדי הסיפור, כמשהו אחר לגמרי. הפער הכי בוטה הוא כמובן ביחס לאיתן עצמו, שהתדמית המצליחנית שלו עומדת בסתירה לתחושות חוסר הביטחון והאכזבה הפנימיות עמן הוא חי. אבל במהלך הקריאה אנחנו מגלים שגם לסובבים אותו (אשתו, חברו הטוב, הבוס שלו, הכפופים לו) ברור שמדובר בתדמית שאף אחד לא באמת מאמין בה, אבל כולם משתמשים בה ומשחקים את המשחק. גם השם שלו – איתן – מתברר כמסכה, לאדם שאינו איתן כלל.
כל גילוי כזה מהווה עוד סדק קטן בתמונת העולם של הגיבור ונדמה לי שהיא מתפוררת לגמרי כשהנסיבות מביאות אותו להתוודות מול נעמי, אשתו, ושם הדק הופך לשבר של ממש כשמתברר שנעמי, אשר במהלך הסיפור מצויירת כדמות טהורה ומוסרית במיוחד*, היא בעצם אשה קטנה וקטנונית שאינה רואה כלל את כאביו של בעלה או את הספק קורבן של האירוע בעברם.
התחושה החזקה ביותר שאיתה יצאתי מהספר, היא תחושת החרטה. ושוב, לא כל כך החרטה על מה שקרה באירוע המדובר, אלא מפולת החרטות הקטנות שמתגלגלת בשניה שאיתן מרשה לעצמו להתחיל ולהזכר. והן נמצאות בכל מקום: בזכרונות של החברים מבית הספר, של הבחירות שעשה בחיים, של יחסיו עם הוריו ובעיקר אביו, של נישואיו. אני חושבת שהחרטות הקטנות האלו מכאיבות בסופו של דבר יותר מכל. וכל חרטה שפגשתי על הנייר, גרמה לי להזכר בחרטות אישיות שלי ולתהות מה אני הייתי עושה אחרת. נראה שזה בלתי נמנע, ושאי אפשר לעשות דבר בחיים בלי לצבור קופת שרצים כזו. ואולי בעצם זו רק אני ככה?
הספר הזה בהחלט מחכה לקריאה שניה, יש הרבה דברים שהייתי רוצה להבין טוב יותר – בספר ואצלי. האמת שמזמן לא היה ספר שנגע בי כך. לאחרונה רוב הספרים שקראתי היו כאלו שיכולתי להנות מהם תוך כדי הקריאה ולשכוח מהם שניה אח”כ. בדיוק סוג הספרים שאני מסוגלת לעכל בימים טרופי שינה אלו. אבל הספר של רוני הוא אחר, ואני שמחה שהצלחתי לקרוא אותו למרות העייפות והסחת הדעת.
ואיך אפשר בלי, תהיתי שוב האם השאיפה הכמוסה הזו, של לכתוב בעצמי, היא משהו שאני מסוגלת לו. רוני – אני מורידה את הכובע בפניך.
* היא עצבנה אותי מהרגע הראשון
