לעמית מלאו 8 שנים, ופצחנו בסדרה של חגיגות יום הולדת. מסיבה למשפחה, מסיבה בבית הספר ועוד מחכות לנו החגיגות בצהרון ולחברים. לקראת המסיבה בבית הספר, הכנתי כמובן עוגה. אני בחרתי במפלטה של האם-המשקיענית-אבל-אין-לה-דקה-לנשום, והזמנתי תמונה אכילה, אחרי שעיצבתי יחד עם עמית את התמונה הרצויה (תודה לגלריית הקליפ-ארט של מיקרוסופט). אפיתי את העוגה הכושית הטעימה הזו, וציפיתי את העוגה בקרם פודינג כדי שאוכל להצמיד את התמונה האכילה לעוגה.
כל הסיפור הארוך הזה, כדי לספר איך מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול קערה מלאה בקרם פודינג שנשאר לאחר שגמרתי לצפות את העוגה. אני, קערה מלאה קרם טעים להפליא (שמנת מתוקה, סוכר, אינסטנט פודינג וניל) ואף ילד לרפואה שיחטוף את הקערה מידי וילקק אותה.
אחרי כל כך הרבה זמן, אני מאוד מודעת למה שאני אוכלת, ובכל זאת, מצאתי את עצמי מנקה את הלקקן בלי חשבון, כאילו לא מדובר במשהו שהוא לחלוטין לא בא בחשבון עבורי. לק אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד… ואחרי חמש דקות, חיסלתי חצי מהקערה (כלומר רבע מהכמות המקורית). בשלב הזה התעשתתי, ועצרתי.
ומה עכשיו? בעבר זה היה תירוץ מצויין לפצוח במתקפת זלילה חסרת חשבון, שאחרי אלך לישון עם בטן מלאה אוכל שלא באמת רציתי והרבה יסורי מצפון. לחילופין, הרעבה עצמית במשך יממה, כדי לפצות על השומן והקלוריות.
הפעם עצרתי וחשבתי רגע. אוקיי, אז חיסלתי רבע כוס של שמנת מתוקה (ועוד המון סוכר). אוקיי, אז מדובר בערך בשליש מצריכת השומן היומית שלי. אני יכולה לנסות ולקזז את זה, למשל לאכול מעכשיו רק אורז דל שומן במיוחד. או לחם.
ואני יכולה גם לאכול כרגיל, ולהגיד לעצמי שלא קרה כלום, וזו מעידה חד פעמית שבסה”כ לא תעלה ולא תוריד.
ואז עשיתי את הדבר הכי כייפי. בכוונה מלאה, טבלתי ואכלתי מלוא הכף של קרם פודינג טעים ונימוח. איזה כיף! אחר כך שמתי את הקערה בכיור ומילאתי אותה במים, כדי שלא אוכל להתפתות ולהמשיך לזלול מהקרם*.
תכל’ס – אפיזודה קטנה ומטופשת. אבל הייתי גאה בעצמי שזה לא מוטט אותי, לא חיסל את הדיאטה ולא גרם לי לאבד שליטה לגמרי. ובפעם הבאה, אני אדע להיזהר מקרם פודינג מפתה, ואדאג שיהיה איזה זאטוט בבית שיקח לי את הקערה לפני שאספיק לחסל אותה.
לא קשור – חזרתי להתאמן השבוע. כלומר, לא שממש הפסקתי. אני כל הזמן מתאמנת עם ארז. אבל כבר חודשיים שלא התאמנתי לבד, ואתמול חנכתי את חדר הכושר (a.k.a חדר אורחים) ועשיתי 30 דקות של ריצה והליכה לסירוגין. היה מצויין, עכשיו אני צריכה רק לשמור על המומנטום. בא לי להמשיך ולרדת במשקל, מה שלא קרה מזה חודשיים כמעט.
* כמו מירנדה, שאחרי התקף זלילה זורקת את העוגה לפח, ואז חוזרת ושופכת עליה סבון כלים כדי שלא תמשיך לנשנש ממנה. ניסיתי למצוא את הוידאו, אבל לא הצלחתי.
