לפני שבועיים בערך הרצאתי במסגרת אירוע של איגוד השימושיות הישראלי שכותרתו Social Usability. נושא ההרצאה היה "האם הארגון שלכם מוכן ל- enterprise 2.0?". היה מעניין לדבר על הנושא, בפעם הראשונה מבחינתי, ובעיקר מעניין לדון עם הקהל בסוגיות שונות. אחרי היתה הרצאה שדנה בנושא של instant messaging ככלי בונה קהילות, שהועברה ע"י אירה שכטמן מ-ICQ. את ההרצאה לא שמעתי, כי נאלצתי לנסוע הביתה כדי לשחרר את סבתא מתפקידה כבייביסיטר, וחבל.
כשתכננתי את ההרצאה הזו הייתי צריכה קודם כל לגבש לעצמי את המסגרת שבתוכה אני דנה. המסגרת הזו, שמכונה "אנטרפרייז 2.0", היא בעצם הכלאה משונה של אינטרנט ואירגון. השתייםאפס שאול כמובן מהוובשתייםאפס, וממש כמותו, זהו מונח מעורפל למדי, שמי שמשתמש בו נותן לו פרשנות משל עצמו, לעתים פרועה למדי.
בסופו של דבר, צימצתי את ההתייחסויות לשלוש עיקריות:
התחברות למגמת ה-web 2.0 הקיימת באינטרנט, ואימוץ שלה לטובת צרכי הארגון – כשהארגון מקים לעצמו בלוג ארגוני; כשיש רשת חברתית או בלוג אינטראקטיבי שמסייעים לקבל רעיונות מצד גולשים לגבי פיתוח החברה; כשמקימים וויקי במקום אתר; כל האופנים בהם ארגון משתמש ביישומים, כלים או תפישות של web 2.0, לטובת הנוכחות של הארגון ברשת.
אימוץ ושימוש בכלים וטכנולוגיות web 2.0 לטובת המחשוב הארגוני – צורת התייחסות נפוצה מאוד למונח אנטרפרייז 2.0, קשורה לטכנולוגיה. כשהארגון משתמש ב-AJAX או RSS, זה מוגדר כסוג של אנטרפרייז 2.0. אם תשאלו אותי, זה החלק הכי פחות חשוב. יותר רלוונטי הוא שימוש בתפישות טכנולוגיות כגון cloud computing או אימוץ תפישת עיצוב ופיתוח מהירות ופשוטות (במובן KISS), לשימוש הארגון.
אימוץ תפישה ויישומי web 2.0 והכנסתם לתוך הארגון – זו השקפה שמניחה שמה שעובד באינטרנט, יכול לעבוד גם בתוך הארגון. לפיכך, הארגון מאמץ יישומים שנפוצים באינטרנט – יישומים חברתיים בעיקר – ומיישם אותם בתוך הארגון: בלוגים פנים אירגוניים, wiki, טוויטר ועוד – הכל פנימה. ההשקפה האחרונה היא זו שעיניינה אותי במסגרת ההרצאה.
היות שעמדה לרשותי שעה אחת בלבד, בחרתי לתת סקירה של סוגי יישומים נפוצים ולהתייחס לאופן בו עושים בהם שימוש בתוך ארגונים. השתדלתי לטפל גם ביתרונות וחסרונות, ולתת כמה טיפים שיסייעו ליישום מוצלח. [לצפייה במצגת המלאה].
שאלה מעניינת שנגעתי בה רק על קצה המזלג, היא עד כמה היישומים האלו בכלל מתאימים לארגונים? כדי לענות על השאלה הזו, צריך לחזור אחורה ולבדוק את כמה מהעקרונות המרכזיים שעומדים מאחורי ה-web 2.0.
עיקרון אחד מרכזי ביותר הוא "מונע ע"י הקהילה", עיקרון שתחתיו נפרט את "אפקט הרשת", "חוכמת ההמונים", ובמידה מסויימת גם את הזנב הארוך. מה שנדרש פה הוא מסה, מסה כבדה ורצינית של גולשים. מסה של גולשים היא לא 300 עובדים שנכנסים פעם אחת ללינק בפורטל הארגוני. מדובר באלפים, מאות אלפים, מליונים של גולשים. מתוך המסה הזו יש גרעין קטן, בין אחוז אחד לעשרה (תלוי ביישום) שעושים משהו – מגיבים, מדרגים, או במקרה הטוב כותבים. כמובן, יש מעט מאוד הארגונים שיכולים להעמיד מסה נכבדה כזו. קשה לא פחות לגרום לעובדים לעשות משהו באתר פנימי של החברה, וזה מביא אותי לעקרון הבא.
"הגולש במרכז" הוא עקרון חשוב נוסף. הגולש מעורב, כותב, משתתף בדיון. בלעדיו, האתר הוא כלי ריק. באינטרנט יכולנו להסתמך על מסת הגולשים שתספק לנו מספיק משתתפים מתוך אחוז אחד של מבקרים באתר. בארגון, כבר סיכמנו, אין מספיק גולשים וגרוע מכך, יש הרבה יותר מכשולים בדרך. למשל, בארגון אין אנונימיות. כולם, החל מהבוס שלך, דרך עמיתיך וכלה בכפופים לך, יקראו מה שכתבת. בארגון תמיד יש מי ששואל האם הזמן שאתה משקיע בכתיבה ביישום הוא יצרני ואולי עדיף שתשקיע את זמנך במה שיכניס עוד כמה דולרים לחברה. ובכלל, מי מבטיח שיקראו את מה שכתבת? לא פשוט.
אז מה צריך כדי להפעיל יישום חברתי בתוך ארגון, ולהצליח? בראש ובראשונה צריך ליצור קהל פעיל ומשתף פעולה. צריך ליצור אווירה חיובית ואוהדת בארגון וצריך לייצר חשיפה חיובית ומתמשכת למה שקורה ביישום החברתי שלנו. מה שאי אפשר לעשות זה להיות שאננים. "If you build it, they will come" – ובכן, לא במקרה שלפנינו.
