משהו השתנה בקיץ האחרון. הפסקתי להסתכל במראה ולשאול את עצמי “מי זו שמביטה עלי בחזרה?”. לא אגיד שחזרתי להיות בת שש עשרה, אבל התחושה היא שבאיזשהו מקום – חזרתי לעצמי.
ואז, גיליתי תגלית מדהימה! מסתבר שיש לי את היכולת להפר את חוקי הפיזיקה. שימו לב לחוק החדש שניסחתי: “ככל שאני בנפח גדול יותר, כך יש לי נוכחות קטנה יותר.”
ולהיפך כמובן.
שמתי לב לזה בפעם הראשונה הקיץ כשמישהו עצר את המכונית שלו ברחוב והסתכל עלי. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז חשבתי שהוא צריך עזרה וניגשתי אליו (תרחמו עלי, הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היתה לפני עשור כמעט). רק כשהתקרבתי וראיתי שהוא מתאמץ למצוא שאלה לשאול, הבנתי שזו לא הסיבה שהוא עצר.
אנשים מגיבים אלי אחרת לגמרי. גברים מדברים אלי אחרת לגמרי. מוזר איך אני מרגישה שהאינטראקציה שלי עם העולם – ולא, לא רק גברים – השתנתה לגמרי. האם זה בגלל איך שאני נראית? או בגלל הביטחון העצמי שקיבלתי? השילוב שלהם? לא ברור לי. מה שכן ברור לי זה שלראשונה מזה זמן רב מאוד, אני מרגישה נוכחת.
זה מוזר מאוד, אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי הפעם השלישית הראש נזכר בחוקי המשחק והפלירטוט, ואני מצליחה להגיב ולא לקפוא לגמרי. מוזר לי לא פחות כשזה קורה בעבודה. המקום הזה שתמיד נתפס בעיני כמקום הכי יבש בעולם, נראה פתאום אחרת. מסתבר שגם שם יש אווירה מינית, היא רק אף פעם לא היתה באיזור שלי. ועדיין אני מופתעת בכל פעם מחדש. לא חשבתי על עצמי באופן הזה, כיצור מיני, כל כך הרבה זמן, שנראה כאילו ויתרתי על חלק ממני. ועכשיו זה חוזר.
הוא בן גילי, חמוד, שחרחר וחכם ולאחרונה יוצא לי לפגוש אותו בערך פעם בשבועיים, במסגרת משהו שקשור בשיפוץ שלנו. ובכל פעם שכזו, הוא מפלרטט ומדבר ומתלהב כאילו הייתי איזו חתיכה בת עשרים, ולא אשה (משומשת אחרי שיפוץ) בת 34 תיכף 35. וההרגשה היא, נו, ממש טובה. ממש ממש טובה.
פולניה לא יכולה גם בלי קצת אשמה, אז היא נמצאת שם, בוודאי. אסור לך! אני נוזפת בעצמי. את אשה נשואה!
ועצמי מחזירה שאין שום נזק להינות ממחמאות נלהבות או מפלירטוט פה ושם.
הויכוח כנראה יימשך, בינתיים אני נהנית מהנוכחות שלי.
