חשבתי רבות בימים האחרונים על האופן שבו אני תופסת את עצמי, בכל הקשור למשקל שלי. עד היום, למרות כל השנים שחלפו, כשאני מביטה בראי אני מופתעת למראה האישה השמנה הזו שמביטה בי. בתודעה שלי אני עדיין חושבת על עצמי כעל אותה נערה צעירה ויפה (אני חסרת בושה, אני יודעת) שהייתי פעם. קשה לי לתפוס את השינוי שעבר עלי.
כשאני מביטה על נשים שמנות שאומרות: “אנחנו שלמות עם עצמנו, טוב לנו כך, הדימוי העצמי שלנו לא נפגע בגלל דימוי הגוף שלנו”, אני משתאה.
עם החלק האחרון של המשפט אני מצליחה להזדהות במידה מסוימת. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלי אינם כרוכים בלי הפרדה בדימוי הגוף שלי. יש חלקים בי שאני מכירה בהם ובחיוב שבהם, והם עומדי בפני עצמם.
אבל לומר שטוב לי כך?
אני לא מכירה את האישה הזו במראה. אני מסתכלת עליה ורוצה שתיעלם, ולפעמים נדמה שרצוני מתגשם. כשאני הולכת ברחוב, אני לא מרגישה שהולכת שם אישה – אדם – שמקבל התייחסות כלשהי מסביבתו. אני מרגישה לא קיימת.
השינוי הזה, שמתבטא במשקל העוטף אותי, כאילו מייצג שינויים אחרים שעברו עלי ואולי הם מעט פחות בולטים לעין. הויתור על השובבות. הויתור על נקודת המבט האישית, השונה. אימוץ תפקיד “המבוגר האחראי” בכל רמ”ח אברי. הויתור על היצירה.
באיזשהו מקום, אני חושבת שהרצון שלי לרדת במשקל, קשור לחיפוש שלי אחר אותה נערה, אישה צעירה שאינני עוד. לרצון לחזור למה שהייתי אז, כולל כל התכונות שאפיינו אותי. ייתכן וזו שאיפה מסוכנת. כי בינינו, לעולם לא אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי אז. אבל אולי בחיפוש הזה אצליח להחזיר לעצמי דברים שאיבדתי ושכחתי בדרך.
ואולי, אם אצליח לפגוש שוב את עצמי, כבר אוכל לומר “אני שלמה עם עצמי, טוב לי כך”.
