אני כותבת פוסט אישי וכבד, כל כך כבד שאני לא מצליחה לגמור אותו כבר שבוע. ולכן, אני מציעה לכם (טוב, לי) אתנחתא קומית קלה, עם סדרת הטלוויזיה הקומית האהובה עלי: איך פגשתי את אמא.
הסדרה הזו היא “חברים” של שנות ה-2000. סיפור הרקע – טד מוסבי מספר לילדיו איך פגש את אמא שלהם. כמובן שזה לא סיפור של חמש דקות ובינתיים (כבר שש עונות, בארץ שודרו רק חמש) הוא מספר להם את כל סיור חייו. הסדרה מספרת על חייהם של חמישה צעירים תושבי ניו-יורק היא דבר קליל, חמוד ומשעשע. טד, מרשל, לילי, רובין וכמובן – ברני.
למשל אחת הסצינות החביבות עלי בה טד מלמד את ילדיו איך להפוך “לא” ל-“כן”, בעזרת הדייט בן שתי הדקות:
במקור גיבור הסדרה היה כמובן טד, אבל עם השנים זה כבר כבר לא כל כך ברור והיום, לדעתי, הגיבור הבלתי מעורער של הסדרה הוא ברני, רודף השמלות הכי awesome שיש. נתחיל מזה שזו דוגמא מעולה לילד פלא שלא נעלם כשהפסיק להיות ילד. בעברו ד”ר דוגי האוזר, והיום ברני סטינסון, האיש והחליפה, שהפך את כיבוש הנשים למקצוע. לפחות הוא מוכן לחלוק:
ומה שאני הכי אוהבת בסדרה הזו, שלא משנה כמה שטותית היא תהיה, הם עדיין מצליחים להעמיד שיר מחזמר בכבוד – שום סדרה אחרת לא היתה מצליחה ככה.
ולסיכום, שתי שאלות:
לקברניטי yes, מתי עונה שישית?
וליתר הקוראים, ספרו: מהו הרגע החביב עליכם בסדרה?
