אני חושבת שאין דבר שיותר קשה להורה, מאשר לראות את הילד שלך סובל, מבלי שתוכל ממש לעזור לו. כשברקע נמצאות החלטות שקיבלתי, ומשפיעות עליו, זה הופך את ההתמודדות למייסרת הרבה יותר.
השנה העברנו את השובב שלי לגן חדש. גן פרטי, שמאוד משקיע בילדים, והבכורה בילתה בו שנה אחת מהנה ומפרה מאוד. ההתלבטות היחידה – שלנו ושל הגננות – היתה שהוא הילד הכי קטן בגן. הוא התחיל את השנה כשהוא בן שלוש וחודשיים, צעיר בארבע חודשים כמעט מהילדה הבאה אחריו.
היום, שלושה וחצי חודשים אחרי תחילת השנה, אני נפרדת כל בוקר מילד אומלל. בשבועות האחרונים, אחרי שבילה כמה ימים בבית עם שפעת, אפילו מה שהשתפר מתחילת השנה חזר ונסוג.
לא אלאה אתכם בכל הבעיות והקשיים. אנחנו אמורים להפגש בשבוע הבא עם הגננות, ולחשוב ביחד מה לעשות. האם זה משהו שקשור לבית? האם זה הגן שלא מתאים? הרכב הגילאים?
אבל הדבר שהכי כואב לי, הוא שאני מרגישה כמה שהוא אומלל. אומלל ובודד.
החזרתי את האביב לבלוג. שיהיה קצת פרחוני.
