לפני שלושה שבועות, בעודי מזדחלת בכביש שש ומהרהרת באירוניה של פקק בתשלום, החלטתי לשלוח מייל חריף בנידון לחברת דרך ארץ. נכנסתי לאתר החברה, מצאתי בקלות את טופס “צור קשר” ושלחתי להם כמה פסקאות בנידון. תהיתי האם הם מטפלים בעומסים החוזרים על עצמם והאם זה נראה להם הגיוני שאני אשלם תמורת הזכות לזחול.
לחצתי “שלח” והאתר הודה לי על פנייתי. מספר שעות אחר כך הגיע אלי SMS בזו הלשון:
“שלום, מכתבך התקבל במשרדנו. תשובתנו תשלח אליך בימים הקרובים. בברכה, פניות הציבור. דרך ארץ. כביש 6”
משועשעת אמרתי לעצמי שמישהו לא הבין את ההסברים כשסיפרו לו על רב-ערוציות. מספר ימים אחר כך נחתה תשובתם בתיבת הדואר שלי. זו לא מטאפורה – מכתב מודפס במעטפה נחת בתיבת הדואר הפיזית להפליא, במרכז המסחרי ליד המכבסה והאיטליז.
תשובתם כללה הודאה מהוססת בקיומם של עומסים לעיתים, תיאור מפורט של ההשקעות של דרך ארץ בפיתוח הכבישים ולסיום המשפט הבא:
“חשוב לציין כי לקהל הנוסעים ישנה הבחירה באם להשתמש או לא להשתמש בכביש 6 בכל זמן נתון עפ”י מצב התנועה, כאשר גם במקרי עומס הוכח כי בחירה בכביש 6 חוסכת זמן אל מול כבישים אחרים על אף הפקקים והעומסים.”
בתרגום חופשי: לא רוצה, לא צריך.
אחרי שגמרתי לרטון על התשובה שקיבלתי, ניסיתי להבין מה הפריע לי כל כך בהתנהלות הזו של לשלוח לי תשובה במכתב פיזי, מעבר לכך שהיא נדמית קצת משונה. רק אתמול בבוקר בעודי נוסעת לעבודה, כשניסיתי לחשב מה יעלה לי יותר – כביש שש או הנתיב המהיר (האלטרנטיבה שלא היתה קיימת לפני שלושה שבועות, כששלחתי להם את הפנייה), הבנתי מה מפריע לי.
תשובה במייל (מעבר לחיסכון במשאבים, נייר וכו’ שנניח לו כעת), מאפשרת את המשך הדיון. היא מאפשרת לנהל דיאלוג ממשי מול החברה. היא פותחת ערוץ תקשורת ממשי ביני ובינם. במקרה הזה, היא היתה מאפשרת לי לומר להם שנכון להיום יש אלטרנטיבה וכל עוד היא תאפשר לי נסיעה מהירה יותר, אני בוחרת בה וההפסד כולו שלהם.
לעומת זאת, כשכביש שש משיבים לי במכתב מודפס, מבחינתם מדובר בסוף הדיון. הם ענו לי, תייקו את התשובה ובכך סיימו את העניין מבחינתם.
טוב שיש לי את הבחירה. לא צריך, אני גם לא רוצה.
