בדה-מרקר מדווחים על פיצול של חוק ההסדרים – רבע מהסעיפים בחוק הועברו לדיונים בועדות השונות בכנסת, או שהוחלט להפוך אותם לחוק רגיל, מחוץ לחוק ההסדרים. זה משמח, כי זו התקדמות בכיוון הנכון. כל הוצאה של סעיף מהחוק, וכל דיון בסעיף מחוץ לועדת הכספים, הוא מבורך.
אבל אסור לשכוח ש-60 סעיפים נותרו בחוק כפי שהיו. ואסור לשכוח שיש דד-ליין לדיון בחוק, בלי קשר לועדה שבה הוא נידון. שום דיון רציני לא ניתן לקיים בפרק הזמן הזה. ואסור לשכוח גם שאם אחת הועדות תחליט שלא לאשר את הסעיף, עדיין יש סכנה שהחוק לא יעבור ואז התקציב יפול.
אסור גם לשכוח את מה שדיווחו יאיר ויואב, על ההתנהלות המבישה של חברי סיעת העבודה בועדת הכספים. על ההתנערות מהמצע החברתי ומההבטחות לבוחר. אסור לשכוח, וכל מי ששייך למפלגה הזו ואכפת לו מהתנהלותה, חייב לזכור ולהזכיר זאת ביום פקודה.
ראוי לציין, בתוך הגועל נפש הזה, את שלי יחימוביץ’. אני מודה שלכתחילה לא היתה לי הערכה גבוהה כלפיה. חשבתי שהיא רוכבת על ההילה העיתונאית שלה לתוך הפוליטיקה. לא האמנתי שהיא מתכוונת לממש את הצהרותיה, לא האמנתי שאמנת הטרנינג היא יותר מסיסמאות. היום אני עדיין לא מאמינה שמשהו מתוך ה”סדר יום חדש” יתממש – לא באופן שבו מתנהלת היום מפלגת העבודה. אבל אני מאמינה לשלי יחימוביץ’. היא כמו דון קישוט של הכנסת ה-17, לבדה במערכה, אבל לא מוותרת. אני רק מקווה שהמאבק שלה (של כולנו!) יצליח לרסק ולו כנף אחת של תחנות הרוח האלו. גו, שלי, גו!
אני קוראת לחברי וחברות הסיעה האחרים, שעדיין מפעמת בהם הרוח הסוציאל דמוקרטית – אל תוותרו. אמרו את מה שאתם מאמינים בו. הצביעו פי צו מצפונכם. יש דברים יותר חשובים משלמות הקואליציה. יש דברים יותר חשובים ממשמעת סיעתית. אני מבטיחה לכם, שהבוחרים שלכם יזכרו את זה ויתגמלו אתכם בהתאם. אנא.
