לצאת למסעדה זה סוג של הימור מחושב. רוב הסיכויים שלא אמצא שם מה לאכול. מצד שני, לוותר על בילויים? להשאר בבית? מה – אני בעונש? אז יוצאים.
ברור לי שאי אפשר לעולם לדעת מה יש במאכל שבחרתי מהתפריט. גם אם אתחקר את המלצר, לא אוכל לדעת כמה שמן שם השף ברוטב, ואיך בדיוק זה עשוי. לפעמים יש מאכלים שמתחזים למאכלים דיאטטיים (למשל סנדוויץ’ עם גבינה בולגרית 5%, או סלט שקורא לעצמו “סלט בריאות” ומחביא בתוכו שלל אגוזים וגבינות). לעיתים קרובות פשוט אין שום דבר שאפשר אפילו לחשוב שהוא דל שומן, או מתקרב לכך.
בארומה אני בדרך כלל מוצאת לעצמי מה לאכול. סלט העוף שלהם הוא דל שומן, ומעדן הבריאות שלהם גם מצויין – בעיקר אם זוכרים לדוג את האגוזים והשקדים לפני שמערבבים. אבל ברוב המסעדות אחרות, לא משנה איך אהפוך את התפריט, כל הזמנה היא כמו להלך בשדה מוקשים קלורי. אפילו להסתפק בשתיה וקינוח לא פשוט, כי אין חלב דל שומן, ולא טורחים להגיש סורבה או פירות לקינוח.
לפעמים אני משתדלת לאכול בבית לפני שאני הולכת למסעדה. גם כדי שלא אהיה רעבה ואאלץ לאכול אוכל שלא מתאים לי, וגם כדי שלא לגרום עוגמת נפש למי שאני יוצאת איתם לבילוי. לפעמים אני מחליטה שמדי פעם מותר לי לחטוא, ואוכלת. גם אז אני לא משתגעת, אבל שמה בצד את רגשות האשם הצפויים.
השבוע קרה לי משהו משונה. הלכנו עם הילדים למסעדת מנטה-ריי האהובה עלינו, כדי לחגוג את סיום כיתה א’ של הבת הגדולה. זה מסוג המסעדות שבהן אני אפילו לא טורחת לחפש לעצמי מנה דלת שומן, כי אני יודעת שלא אמצא כזו. אני פשוט אוכלת וזהו. מה שהפתיע אותי הפעם היה שפשוט לא היה לי טעים. המנה היתה מצויינת ואין לי ספק שבעבר הייתי נהנית ממנה מאוד. אבל כמויות השמן בצלחת קילקלו את ההנאה שלי מהאוכל. ולא היו אלו ייסורי מצפון. לא רציתי לאכול את זה.
זה לקח שנה כמעט, ונראה שמשהו מהשינויי שעשיתי מתחיל ממש להיטמע.
