שולחת יד לקחת ספר ישן. מן הדפים מנשב אלי ניחוח שמים אפורים, גשם ודשא באחו, וזכרון מילותיו של הסיפור, שקראתי אינספור פעמים. ומאחורי הזכרון הזה, כאילו אורב לי, זכרון שלך. אני שוב ילדה שחוזרת הביתה מבית הספר. אתה מחכה לי, יושב במקומך הקבוע, מחייך אלי. החיוך המשפחתי המפורסם שהיום אני רואה על פני אחי. ואחר כך – מה את קוראת היום? מספרת לך, ואנחנו מדברים. על הספר, על חווית הקריאה. על המחוזות שאליהם הדמיון סוחף אותנו. אני נזכרת בהליכה המשותפת לשבוע הספר. אוספים ספרים ביחד, מרשימות קריאה משותפות. אתה ואני. ובבית, “חוטפים” זה לזה את הספרים המוצלחים, אפילו חולקים אותם, אתה קורא בבוקר ואני בערב. כל כך מהר, ובלי שאני שמה לב כמעט, אני שוקעת במחשבות עליך, בזכרונות שלך.
המילים נכתבות כאן כל כך תמציתיות, וכל כך מאופקות. תיעוד סדור וקר כמעט. הן לא מצליחות לצייר את הדמעה שמאיימת להמלט, ואת המחנק הזה בגרון, או את הפנים המתכרכמות לבל אבכה. אני מתגעגעת אליך כל כך וזה מחריף בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב עליך.
