הפוסט הזה מסתובב לי בראש כבר זמן מה, אבל אני שמחה שלא כתבתי אותו כי לפני כמה ימים היתה לי הארה חשובה לגביו. לפני הכל, עדכון סטטוס. חלפו 10 חודשים מאז שהתחלתי את הדיאטה הנוכחית (מדהים שעדיין קשה לי נפשית לקרוא לזה דיאטה, עד כדי כך המילה הזו מחוברת אצלי לרגשות שליליים. אבל מה לעשות, יש לקרוא לילד בשמו). עד היום ירדתי 37 ק”ג.
37 ק”ג, רק למען ההמחשה, הם המשקל של הבן האמצעי שלי ובידיו חתול. או אולי קל יותר להתחבר – זה המשקל של שני מיכלי מים מהסוג שאני בדרך כלל צריכה עזרה של עוד מישהו כדי להרים למקומו, ולא הייתי חולמת על לקחת שניים ביחד.
איך ההרגשה? ובכן, ממש ממש טובה. מבחינה פיזית רוב הכאבים שסבלתי מהם נעלמו. אני מרגישה קלה הרבה יותר. לפני 4 חודשים גם התחלתי תוכנית כושר מגומגמת, שהפתיעה אותי מאוד ובעזרתה (ובתמיכה הנמרצת של בעלי היקר) הצלחתי תוך חודשיים לעבור מהליכה לריצה, עד לריצה של 5 ק”מ, שהדהימה אותי. כמו שאומרים האמריקאים: “From Couch to 5K”. ואני בכלל לא אתחיל להתלהב מנושא הבגדים…
דבר נהדר נוסף הוא המחמאות הבלתי פוסקות שאני מקבלת. כיף לא נורמלי. יש את מי שקרובים אלי ומלווים אותי לכל אורך הדרך, ומוצאים כל פעם הזדמנות לעודד ולהחמיא. יש את מי שהיססו בעבר ועכשיו, כשהשינוי כל כך משמעותי, מרגישים את הצורך לומר משהו טוב. זה כולל גם אנשים שאני פוגשת מדי פעם באקראי, כמו הקצב בסופר שהתלבט במשך 5 דקות האם זו אכן אני. וכן, יש את אלו שלא מזהים אותי, ומספקים לי ספק שעשוע, ספק מבוכה. בפינת התגובות הביזאריות, זכורה במיוחד קרובת משפחה רחוקה שפגשה אותי לראשונה אחרי כמעט שנה, ואמרה לי: “את נראית נהדר. עשית משהו?”
אבל ככל שאני מקבלת יותר מחמאות, אני מרגישה פחות ופחות בנוח, וזה לא רק בגלל שקשה לנהל שיחה ברצף כשכל פעם שמישהו עובר לידי במסדרון, מגיע רצף מחמאות חדש. ניסיתי להבין מה מטריד אותי ולמה אני מרגישה ככה. מה, לא טוב לך לקבל מחמאות? מה אכפת לך שאנשים שמחים בשמחתך? מה אכפת לך שאנשים מעריכים את המאמץ שעשית ואת ההצלחה שלך? האם זה לא חלק מהסיבה שעשית את זה?
בשלב מסויים חשבתי שאני מבינה למה זה מפריע לי. חלק מהתגובות אני מקבלת מאנשים שבעבר לא היו מעיפים בי מבט שני, לא אומרים שלום או סתם לא מתייחסים אלי. ולפתע, הם מאירים לי פנים, באים לדבר איתי ומתעניינים בי. התחושה היא כאילו רק עכשיו, שאני רזה יותר, אני פתאום קיימת, בעוד שקודם לכן הייתי בלתי נראית. זה מרגיז אותי נורא. כשאנשים באים אלי ואומרים לי “היי, תיכף תיעלמי”, אני חושבת לעצמי שבאופן אירוני, נראה כאילו קודם נעלמתי ודווקא עכשיו אני מופיעה.
חייבת לציין – מה שאני עומדת לכתוב כאן אינו מובא כביקורת על ידידי ומכרי, שלהם אינני מייחסת דבר מלבד שפע כוונות טובות. במילים אחרות – זה לא אתם, זו אני. אוהבת אותכם מאוד, באמת.
הרבה פעמים בעבר חשבתי שזו רק אני, שמנסה שלא להתבלט יותר מדי, להיעלם מהתמונות (אוי, המצלמות האלו), לתפוס כמה שפחות מקום (איך אפשר כשאני תופסת כל כך הרבה?), להיות בלתי מורגשת. מזל, חשבתי לעצמי, שאני מספיק חכמה כדי שאוכל לתבוע את מקומי בעזרת מה שיש לי לומר, בזכות מה שאני יודעת לעשות. אחרת, לא היה לי כלום.
אבל עכשיו אני חושבת שזו לא אני. אלו המסרים שהחברה סביבי העבירה לי. הפכנו לחברה שבה המילה “שמן” – או גרוע מכך, “שמנה” – היא מילת גנאי איומה. שמן הוא נחות. שמן הוא כישלון. שמן הוא עצלן. שמן הוא עלבון אסתטי. פויה. פיכס. אנחנו מוכנים לסבול אותך ולקבל אותך, אבל תעשי טובה, זוזי קצת, זה לא נעים לנו. ועכשיו, שאני כבר נראית יותר “כמו שצריך”, אני שוב רלוונטית, מעניינת, קיימת.
זה גורם לי לרצות לצרוח. זה מה שמעניין אתכם? זה? איך אני נראית? אבל מה שבאמת חשוב לי בעצמי, לא השתנה בכלל. איך לא ראיתם אותי קודם?
ואני יודעת שגם אני חוטאת בזה ולא פעם. שופטת אנשים על פי המראה שלהם. ואני מתביישת. תחשבו על זה, אני בטוחה שגם חלקכם עושים את זה יום יום.
כל אלו תובנות השבוע שעבר. השבוע הבנתי (אני חושבת) מה מפריע לי יותר מכל. מבלי לבטל את מה שכתבתי לעיל, פתאום הבנתי שאני פשוט בחרדה. הדיאטה הזו עוד מעט תיגמר. עוד חודשיים-שלושה אגיע למשקל היעד שלי, ואתחיל את השלב הקשה ביותר: השיגרה. ומה אם אכשל? כבר נכשלתי בעבר בניסיון לשמור על המשקל, כישלונות מפוארים במיוחד. הרי לכבוד זה התכנסנו. 98% מהדיאטות נכשלות בטווח ארוך. איך אצליח להדחף לאותם 2% ברי מזל? ואם ההצלחה היתה כל כך פומבית ומעוררת תשומת לב, כמה נורא יהיה הכישלון.
אמא’לה.
