חברה טובה שלי מדוכאת מאוד. אתמול התברר לה שבמקום לקדם אותה לתפקיד הניהולי הבלתי מאוייש הקרוב, לו היא ממתינה כבר שנתיים, “הנחיתו” עובד אחר, שאין לו שום רקע או כישורים מתאימים לתפקיד, ולעומת זאת שירת עם מנהל החטיבה באותה יחידה. היא סיפרה לי על השעות הרבות שהשקיעה בשנתיים האלו, על המחמאות המקצועיות להן היא זוכה כל העת, אבל אינן משנות כלל כשזה מגיע לקידום או לשכר. ולבסוף אמרה את המשפט הזה שרבות כל כך אומרות: “את יכולה להיות הכי טובה והכי מקצועית בעולם, אבל מספיק שפעם בשבוע את יוצאת בשעה שלוש, וזה כל מה שזוכרים”.
עולם העבודה מתעלם לגמרי מכל צרכי המשפחה. זה כל כך פשוט, הרי הילדים הם באחריות האשה, והיא – היא תסתדר. אם היא מתעקשת על קריירה, שתתאמץ, ותמצא “סידור”. אם לא, שתשב בשקט ותגיד תודה שנותנים לה לצאת מוקדם מהעבודה ולהמשיך לעבוד בשעות הלילה.
כשהבכורה נולדה החלטתי שלא לגדל ילדים על ידי בייביסיטרים. הורדתי הילוך, עברתי לעבוד במשרה מפוצלת (עד שתיים וחצי/ שלוש במשרד, השאר בלילה בבית) ויצאתי ממירוץ הקידום. כמובן, שאין בכך כדי למנוע רגשי אשם בבית, כשהעבודה פולשת למרות הכל לשעות שלי עם הילדים. ואין בכך כדי למנוע תסכול מהעבודה, כשאני מוצאת את עצמי אחרי כל השנים האלו עוסקת שוב ושוב באותם דברים משמימים. כמו שכתבה נינה – הגשמה עצמית ואושר גדול.
ובכל זאת, אני חושבת, יש מקום לאפשר גם את ההתפתחות המקצועית, ולתת הערכה, למי שכן עושות את שני הדברים יחד. מישהי שמצליחה לעבוד משרה מלאה, לעמוד בלוחות זמנים וכל זה תוך כדי שהיא מגדלת חמישה ילדים – מדוע היא צריכה להיות בעלת ערך פחות לחברה שבה היא עובדת, מאשר רווק צעיר שמגיע לעבודה בעשר ונותן את אותן תפוקות ב-12 שעות עבודה?
מיה סלע כתבה שאין מקום לאמהות. אולי היא צודקת. אני חולמת על אותו מקום עבודה שבו לא אצטרך להתנצל. שבו המנהל שלי יבדוק כמה שעות אני עובדת בפועל, ולא יניח שאני עובדת בחצי משרה רק בגלל שבארבע אני כבר לא במשרד. זה יהיה גם מקום העבודה שבו גברים ירשו לעצמם לצאת מוקדם כדי לפגוש את הילדים שלהם בשעות היום, ולא רק בסוף השבוע. זה יהיה מקום שבו מותר יהיה להיות בעל תחביבים. מקום שיאפשר לחיות, ולחיות בלי רגשות אשם.
אוטופיה.
