סוף השבוע היה מעייף אבל מלא סיפוק. נתחיל מהסוף – ערכנו לחמי מסיבת יום הולדת 60. חמי הוא אדם פשוט ודי מופנם, והמסיבה שהיתה בפורום משפחתי צנוע ריגשה אותו ברמה שקשה לתאר, הרבה יותר מכל מסיבה רבת משתתפים. כשהחזרתי אותם הביתה בחצות, הוא לא הפסיק לחייך ולצחוק ולספר כמה הוא נהנה וכמה הוא מתרגש. גם האוכל היה מצויין, אם יורשה לי לומר (ויורשה לי). הצלחנו להעמיד ארוחה שגבלה בשחיתות, אבל כללה גם מנות דלות שומן שיכולתי לאכול בלי יסורי מצפון. אוכל משובח, יין טוב, והכיף של לבשל ארוחה מפוארת במטבח החדש ולארח את כל המשפחה בבית שלנו – היה ממש תענוג. כן יירבו. כמה שעות קודם לכן הביאה הגדולה את התעודה. תלמידה למופת, דוגמא לחבריך, הערכות מעולות. זה שהיא ילדה חכמה, אנחנו יודעים. אבל מי כמוני יודעת שזה לא ערובה לקבלת ציונים טובים או תעודה מעולה. בתור מי שכבר בסוף כיתה א’ נכתב עליה שאינה מממשת את הפוטנציאל שלה, אני יודעת להעריך את היכולת שלה להתמיד ולעמוד גם בדרישות של בית הספר, אפילו במקצועות שהיא לא מוצא שיא של עניין בשיעורים שלהם. ואת היום התחלנו בחגיגת יום המשפחה בגן של הקטן. הוזמנתי ברוב טקס לבוא לבית קפה בגן. את המאכלים ברובם סיפקו ההורים, חוץ מאשר כדורי השוקולד שהילדים גילגלו יום קודם. המלצר הגאה שלי קידם את פני עם סינור מעוטר ותפריט ממנו התבקשתי לבחור. השמחה שלו היתה מדבקת לגמרי והוא היה חמוד כל כך – פטפט בלי הפסקה על כך שהוא היה רוצה שכולם, כולל אחותו שהיתה בבית הספר, אבא כמובן וכל הדודים, הדודות, סבים וסבתות – כולם יוכלו לבוא ולהתארח. לסיום הופיעו ילדי הגן במחרוזת שירים, כולל “אמא יקרה” הידוע לשמצה, שהוא שר עם מבט זורח בעיניו, ואחריו שרו את “אבא שלי“, על כל בתיו. לא הבנתי למה פתאום הגרון שלי חנוק, והכל נראה קצת מעורפל והעיניים לחות, עד שהבנתי שאלו הזכרונות שלי והמחשבות על האבא הפרטי שלי, ולא על האבא שלו. מן מארב רגשי כזה שלא הייתי מוכנה לו ותפס אותי ללא הגנות. מיהרתי למצמץ ולחייך ולחזור לכאן ועכשיו, למסיבה של הבן שלי, ולאהבה שלו להוריו. אלי.
