שלום, אני אדוה (מאזינה ברקע לשעבר) ואני בלגניסטית. אנחנו אוהבים אותך מאזינה! כפי שתעיד אמא שלי, כך הייתי משחר ילדותי וכך יכולים להעיד גם בני משפחתי, שגדלים – כך זה נראה – להיות בלגניסטים קטנים בעצמם. אני לא מדברת אתכם על איזה אי-סדר קטן. אני מדברת על בלגן אמיתי, שורשי כזה. כאוס שמאיים להעלים אותך תחת ערימות של כביסה מלוכלכת, כלים עבשים בכיור, שיערות כלבים, גרביים, מכתבים, עיתונים, תפוחים נגוסים, צעצועים, חשבונות לתשלום, בובות, ספרים, צלחות, ועוד שפע של דברים שאף אחד כבר לא יודע מהם ואיך בכלל הגיעו לכאן. למרבה האבסורד, אחד הדברים שמשרים עלי דיכאון, הוא בית מלוכלך. בית נקי משרה עלי שלווה דומסטית בלתי מוסברת. כמובן שזה רק מגדיל את התסכול. אלוהים, תציל אותי מזה! ובכל זאת, איך חיים? אז יש לי עוזרת – היא באה אחת לשבוע, על תקן של עזרה ראשונה לבית, כדי להחזיר אותו לתפקוד יחסי. אבל היא לא יכולה כמובן לסדר את הבלגן, וכשהיא עושה את זה, אני לא מוצאת כלום. בעבר חמותי היתה באה לעזור לי לסדר, אבל זה די מביך, ביננו. לפני כמה שבועות קראתי ספר בשם Sidetracked Home Executives, או בקצרה: S.H.E. מי שמכיר את ה-Fly Lady, אולי זוכר שהיא מתארת את הספר הזה כאורים והתומים שלה. מדובר בשתי אחיות שהן יותר בלגניסטיות ממני. כן, כן! יכול להיות יותר גרוע!
“We were both afraid to open the Tupperware in our refrigerators. We were both guilty of spraying deodorant on dirty socks and throwing them into the dryer on air fluff.”
הספר גדוש בתיאורים של ארונות שאיש לא מעיז לפתוח מפחד שתהיה מפולת, תנור מלא כלים מלוכלכים (כי במדיח כבר אין מקום), הפשרת סטייקים במדיח (מחזור מלא, בלי סבון), סגירת כל הדלתות בבית כשבאים אורחים ועוד ועוד – תיאורים מלבבים שגרמו לי אושר אין קץ: יכול להיות יותר גרוע! אני עקרת בית למופת (כמעט)!
“We openly admit that we don’t like housework, but that DOES NOT mean we don’t love our homes and want them clean. It’s OK not to like housework, but it has to be done and you need to realize that you can do it (and be happy)”
כן! כן! גם אני רוצה!
לשתים יש שיטה לניהול משימות על גבי של כרטיסיות צבעוניות. קצת התעסקות, אבל החלטתי ללכת על זה, באותו יום שבו כל הכלים במטבח היו מונחים בערימות מטונפות בכיור ועל השיש, ולא היה כלי נקי אחד להגיש בו ארוחת ערב לילדים.
עבר שבוע, ועכשיו אני יושבת בבית מסודר למדי (טוב, תלוי איפה מסתכלים) ונקי. אבל זו לא חוכמה, הרי העוזרת הייתה פה הבוקר. אולי יהיה יותר משכנע אם אספר שהעוזרת כמעט נישקה אותי הבוקר כשנכנסה לבית, וסיימה את עבודתה שעה מוקדם מהרגיל.
אני מלאת תקווה. אבל משפט אחד מהספר טורד את מנוחתי כל הזמן:
“Just remember that a S.H.E is like an alcoholic when it comes to disorder. It’s like taking one drink and being gone. If you ever allow yourself to put the first book on the dresser, then all of a sudden it’s going to have shoes and BANANAS on it again.”
אני אשתה מים בבקשה.
