לפני שנתיים וחצי נסעתי עם אמי ואחי לפולין, לנסיעת שורשים. לא נסענו לבקר במחנות וגטאות, אלא להפך. רצינו להיזכר ולהכיר קצת מההיסטוריה של המשפחות שלנו, לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וגם את העולם שבו גדלה אמא שלנו, לאחר המלחמה. זו הייתה חוויה שקירבה מאוד את שלושתנו וגם נתנה לנו תחושה שאנחנו זוכים להציץ לעולם שלא היכרנו ואיננו עוד – ועם זאת, הוא קשור אלינו.
המסע לא החל בפולין ולא נגמר שם. עוד לפני כן צללה אמא שלי למעמקי הארכיונים היהודים והחלה ללקט מידע וזיכרונות. אחרי שחזרנו ישבנו אמא ואני תקופה ארוכה כדי לסכם את הנסיעה ולהשלים עוד ועוד פיסות מידע מההיסטוריה המשפחתית שלנו.
אחת הדמויות שריתקו אותי תמיד ובמסע הזה במיוחד, היה סבא שלי שמעולם לא היכרתי – שמעון קופל מינץ. לא ידעתי הרבה: ידעתי שנפטר עוד לפני השואה. ידעתי שקרא לילדיו בשמות שהיו חריגים מאוד בפולין של תחילת המאה העשרים: סעדיה, נעמי, עזרא, יוסף ורחל. הכרתי את התמונה היחידה שלו באלבום המשפחתי. במסע השורשים הזה למדתי היכרתי אדם מיוחד במינו, שאני גאה להיות נכדה שלו. מורה לעברית וציוני נלהב בכל המובנים.
ייתכן שמי שגדל במאה ה-21 יתקשה להתרגש ממסע הנדודים של ציוני נלהב. אבל מנקודת המבט של תחילת המאה הקודמת, מדובר בסיפור חיים מרתק ומדהים. שמעון קופל מתואר כאיש צנום, לא גבוה, חולני אך פעלתן ברוחו. מכל התיאורים הכתובים שמצאנו ומהסיפורים של בני המשפחה מצטיירת תמונה של אדם חדור התחושה שעל כתפיו מוטלת משימה לאומית שעליו לקדם בכל דרך אפשרית ואישיות יוצאת דופן שהותירה רושם רב על כל מי שפגש אותו.
שמעון קופל נולד בשנת 1880 בעיירה ז’רקי בדרום פולין. בן למשפחה של סוחרי עורות מחסידות אלכסנדר. לא גילינו דבר על ילדותו ונערותו ועל מה שהביא אותו להתנתק ממשפחתו האדוקה והחסידות בה צמח, אבל אנחנו יודעים שכאדם צעיר בשנות העשרים לחייו פנה שמעון קופל לכיוון אחר לגמרי.
מתישהו בין השנים 1904-1907 שהה בלונדון כעוזרו של י.ח ברנר, ציוני נלהב וממנהיגי המהפכה הציונית, וסייע בהוצאה לאור של כתב העת הספרותי פורץ הדרך, “המעורר”. כשחזר לפולין ולז’רקי התחתן והקים משפחה אבל לא פרש מעשייה פוליטית וציבורית.
פופולארי וקרוב יותר היה מר שמעון קופל מינץ. מנהיג הציונים בעיירה ומורה לעברית ראשון בעיר. כמו חי ניצב לנגד עיני האיש החולה המתפרנס בדוחק מהוראת עברית. אך כמה כוחות ומרץ השקיע האיש בהדרכת הפעולה הציונית בעיירה! ומה גדולה היתה האוטוריטה שלו! מה נמרצת היתה מלחמתו במורדי באור בעיירה! ואמנם כצנינים היה בעיניהם. מתוך ספר הזיכרון “קהילת ז’ארקי”
הוא נבחר מספר פעמים לוועד הקהילה בז׳רקי ובשנת 1924 עמד בראשו. בז’רקי היה ממייסדי קן השומר הצעיר (שנודע בראשיתו בשם “החלוץ”) ולימד את השפה והספרות העברית. הוא לקח חלק בניסיון להקים בית ספר ציוני “תרבות” בז’רקי, נסיון שלא צלח. הוא נחשב למורה נערץ ונואם בחסד.
בתקופה הזאת התחלנו מספר חברים ללמוד בחשאי עברית אצל המורה הדגול והנערץ מר קופל מינץ ז”ל. זאת היתה חוויה שכעת קשה לתארה. בחורים, חובשי בית מדרש, הולכים מחוץ לעיר (קוטלירניע) ללמוד אצל הציוניסט והאפיקורס הידוע – קופל מינץ. הוא אשר הכניס אותנו לפרוזדור הספרות החדשה ובעיקר לספרות הציונית. האם אוכל לתאר איך נתרשמנו מקריאת ה”יזכור” וה”חולמים ולוחמים” וזאת בהתאספנו באותו עמק עצמו. וכשבקרנו בזבירצ’ה את הסרט על חיי החלוצים בארץ חזרנו כולנו עם החלטה ברורה, כי דרכם היא דרכנו. אז גם ייסדנו את הקבוצה הראשונה של “השומר הצעיר” בתוך ההסתדרות הציונית בשם “עזרא”. מתוך ספר הזיכרון “קהילת ז’ארקי”
מתוך ספר הזכרונות “קהילת ז’ארקי”
הרעיונות הציוניים הכעיסו את הממסד הדתי שהיה מאד אורתודוקסי. האתגר הגדול של הציונים בעיירה היה המאבק מול החסידויות. באחד הקטעים בספר הזיכרון של ז’ארקי נכתב על הפעילים בארגונים הציוניים השונים, ושמעון קופל בניהם:
באיזו מסירות נפש נלחמו נגד הקנאים הדתיים שהתנגדו לכל חדש ובעוורונם כי רב התרפקו על העבר ולא נרתעו גם מלהיעזר בשלטונות בכדי להפריע לנואם ציוני להשמיע דברו באוזני יהודים בבית המדרש.
הכינוי שלו בפי החסידים היה “אבי אבות הטומאה”. ואכן, נאומו של שמעון קופל מינץ בבית המדרש אחרי הפוגרום בלבוב בשנת 1918, אותו נשא ליד ארון הקודש, נחשב לניצחונו הראשון בעיירה בה נרדף. בין היתר אמר, במילים שנדמו כנבואיות:
יגיע הזמן והאדמה תצמיח קוצים ודרדרים והשמים יורידו שיפודים וביחד ימעכו אותנו.
באותם ימים היה ביתה של המשפחה באיזור הלא יהודי של ז’רקי, בתוך מקום שכונה “דיקוטלרניה” – סוג של בית חרושת ישן. הרדיפה גרמה למשפחה לנדוד הלוך וחזור בין העיירות ז׳רקי לזווירציה. אין ספק שאלו היו חיים קשים מאוד, לכל המשפחה. כשהתחקינו אחר הנדודים האלו (למשל, דרך תעודות הלידה של אבא שלי, אחיו ואחיותיו) דיברנו לא פעם על מי שלא מוזכרת באף אחד מספרי הזכרונות: סבתא שלי, רייזל (רוחלה) מבית רוטשטיין. היא אולי לא נחשבה פעילה ציונית בפני עצמה, אבל אין לי ספק שהיתה כזו ושללא התמיכה שלה שמעון קופל לא היה יכול לחיות ולפעול כפי שפעל, לפי אמונתו ומול התנגדות חזקה וקשה כל כך.
את האידאולוגיה לה הטיף בחוץ יישם שמעון קופל גם בביתו. הוא חינך את ילדיו לאור מיטב הרעיונות הציוניים ולימד אותם לדבר עברית בהגייה ספרדית, במקביל לפולנית – דבר שנחשב חריג ואף אסור בעיני הממסד הדתי.
באהבתו כי רבה לשפתנו לא הדיר את עצמו מהנסיון הנועז להרגיל את בתו נעמי מראשית צעדיה לדיבור עברי חי ושוטף. אעפ”י שדבר זה הכביד על התינוקת הרכה מעמסה ומבוכה דו-לשונית. מתוך ספר הזיכרון “קהילת זווירצ’יה”
ילדיו אימצו את החינוך הזה ויישמו אותו בחייהם: נעמי, למשל, עלתה לארץ ישראל כבר בשנות השלושים, עוד לפני שפרצה המלחמה; ויוסי – אבא שלי – ערק מהצבא הפולני בתום מלחמת העולם השנייה כדי לעלות לישראל, היה חלק מארגון הפלמ”ח בקפריסין, הצטרף לקיבוץ עם עלייתו ושירת שנים רבות בצה”ל.
הלחצים והרדיפות של הרבנים נשאו פרי. לאחר איומים שלא יסכימו לקבור אותו בבית הקברות היהודי אלא מאחורי הגדר, בסביבות שנת 1926 עקר שמעון קופל עם משפחתו שוב לזווירציה ושם נשארו. גם שם המשיך באותה עשייה, תוך ניסיון להתפרנס ממשלח היד של משפחתו מהעבר – מסחר בעורות.
לא היו אלו סתם שעות הוראה… ברבות הימים נקלעתי לאסכולות שונות ושמעתי תורה מפי מורים ופרופסורים, מהם בעלי שאר רוח ושיעור קומה, אך תמיד ריחפה לפני עיני דמותו של מינץ הנערץ, בעל הכישרונות המופלאים שלא זכו לבוא לידי גילוי מלא והתפתחות נאותה, כפי שאדם מחונן זה היה ראוי לכך… בערוב יומו המשיך בהוראה בעירנו, אל מחלה ממאירה הצעידתו בטרם עת אלי קבר. מתוך ספר הזיכרון “קהילת זווירצ’יה”
בשנת 1927 נפטר שמעון קופל לאחר ניתוח שעבר, ייתכן בעקבות מחלה ממארת, בן 47 שנים במותו. הוא לא זכה להגשים את החלום הציוני שטיפח. ממש לפני שחזרנו מפולין, הצלחנו למצוא באחד הארכיונים את תעודת הפטירה של שמעון קופל. התעודה הזו עזרה לנו ליישב מספר גירסאות סותרות לגבי מקום ומועד מותו. אבל למרות המאמצים, לא הצלחנו למצוא את מקום קבורתו.
כל מי שכתבו עליו מתארים איש מיוחד במינו, בעל שיעור קומה, שהונע על-ידי אידאולוגיה ולהט אדירים. חבל לי שלא זכיתי לפגוש אותו ולדבר איתו. זו היתה עשויה להיות, ללא ספק, חוויה מיוחדת במינה.
