אורי משגב כתב אתמול בפייסבוק: “ברכות חמות לילדי ישראל והוריהם עם סיומו של החופש הגדול, שהתחיל בשבוע האחרון של יוני ונגמר מחר בבוקר. לטעמי הוא היה מעט ארוך מדי השנה, אבל היה כיף.” צודק. כיף גדול. מן הסתם, חלק מהבעיה נעוץ בחגי תשרי שלנו שמתעקשים להיות מקבץ בלתי אפשרי ודווקא בספטמבר-אוקטובר. אבל זו לא הבעיה היחידה. איסרו-חג סוכות? ברצינות? ומי אמר שהחופש הזה צריך להיות כל כך גדול?*
החופש הגדול עבר עלינו בנעימים, בעיקר בעזרתם האדיבה של מי שהביאונו עד הלום. כן כן, ברי מזל אנחנו ומשתייכים למעמד העליון. בין סיוע במימון קייטנות והשגחה על הזאטוטה הקטנה בימי החופשה שלה, הצלחנו לצלוח את אוגוסט. אמנם גיסתי היתה מאוד בלתי מתחשבת וילדה באוגוסט (התחרות על משאב הסבתות גדלה בהתמדה במשפחתנו), אבל השנה נהנינו מפריווילגיה נוספת, ואחרי שנים של השקעה בבייביסיטרים, הבכורה שלנו יכלה לתרום את חלקה ולהשגיח גם היא כמה שעות פה ושם.
האם זה הרעיון של ימי החופשה לילדים? איכשהו להעביר את הזמן, למצוא דרך שהם לא יבלו את כל היום מול מסך, לדאוג שלא ישכחו כל מה שלמדו בחשבון וימשיכו להתאמן בנגינה? לדאוג שלא ילכו לאיבוד בוואדי או יתרסקו בירידה באופניים?** כל שנה, בתחילת חודש יולי, זה מתחיל. קצת עובדים מהבית. מזל, מזל שאפשר לפעמים לעבוד מהבית. קצת דוחים פגישות. מזל, מזל שגם לחלק מהלקוחות יש ילדים בבית ולא אכפת להם לדחות מאוגוסט לנובמבר. הרבה עובדים בלילות. לילות הקיץ החמימים הם זמן מצויין להשלים את שעות העבודה האבודות מהבוקר.
ומה עושים הורים שאין להם משאבי סבתות זמינים? מה עושים הורים שצריכים לצאת מהבית, לעבוד 8, 9, 12 שעות? שהילדים שלהם צעירים מכדי שיוכלו להשגיח על אחיהם (לפחות בעיני החוק)? מה עושים הורים שלא יכולים להוציא אלפי שקלים על קייטנות בשנה? מה עושים?
הפער המדהים הזה שיש בין כמות ימי החופשה של הילדים ובין החופשות של ההורים, פשוט לא הגיוני. קראתי אתמול בעיון את התוכנית לקיצור החופשות של ארגון “הורים עובדים לשינוי” והנתונים שם מביאים מדגימים את זה בצורה מרשימה. הם עומדים על ההבדל בין השוואת מספר ימי לימודים ומספר שעות לימודים וטוענים שבעצם בישראל לומדים הרבה פחות מאשר במדינות OECD אחרות. זה לא מפתיע כשחושבים על הקיצוצים החוזרים ונשנים בשעות לימוד. הנתון הזה גם לא בודק כמה משעות הלימוד של ילדינו הן בכלל חוגים ששולבו באמצע יום לימודים, אבל נניח לשערוריה הזו כרגע.
נתון נוסף שהם מזכירים הוא אותו הפער בין מספר ימי החופשה של ההורים ושל הילדים***. 74 ימים הפרש. 74 ימים של קייטנות יקרות (או לחילופין, משעממות), ימי בטלה ארוכים, בקשות לסיוע מהאו”ם וקריסה מוחלטת בעבודה.
אמילי ערוסי כתבה: “כשהובהר שחופשת יולי-אוגוסט ארוכה מדי ביקש שר החינוך לברך ויצא מקלל: במקום לקצר את החופש הגדול בשבוע, נקודה – הוא קיצר אותו בשבוע, פסיק, מקף, סוגריים, מירכאות, ומשך את השמיכה לצד השני כך שבתשרי נולד לו חצי חודש שבו לא נעים לראות גן סגור אבל אין הרבה ברירה.” שר חינוך יקר, אמילי ערוסי צודקת. משכתם את השמיכה מצד לצד. לא פתרתם שום בעיה בעצם. אני מציעה לאנשי משרד החינוך, ויחד איתם משרד העבודה והרווחה וכל המתמודדים לבחירות הבאות עלינו לטובה, להתחיל מהמסמך הזה ולהביא לשינוי אמיתי.
* לנו עוד יש מזל, כיוון שהזאטוטה עוד צעירה מדי לגן ציבורי והגן שעליו אנחנו משלמים ממיטב כספנו (אבל באמת, מיטב כספנו. אני מצפה למינימום BA בסוף השנה) פועל במהלך יולי וחלק מאוגוסט.
** מסתבר שזה לגמרי לא משנה. אמנם שרדנו את יום כיפור והאופניים, אבל שבוע לאחר מכן הבכורה הצליחה לשבור יד. בבית. לנגד עיניי.
*** מבוסס על הנתונים מהכתבה הבאה בהארץ. הכתבה ההיא פורסמה ב-2008 ואנחנו עדיין באותה נקודה. דאמאיט.
