שינוי לא מגיע תמיד בבת אחת. לא תמיד יש הפיכה, הפרייה, פריצה. הקרירות מתגנבת אלינו, מעט מעט בכל יום, ויום אחד העצים מכוסים תלתלים אדמוניים והסתיו הגיע. אנחנו צוברים גרם ועוד גרם, ורק אחרי זמן מה מבינים כי ההשמנה הזו היתה כאן כל הזמן. השינוי ההדרגתי, של פרט ועוד פרט, מצליח להתחמק מאיתנו, טס מתחת לרדאר, ערמומי.
לא מיד הבנתי שאני לא בדרך הנכונה. בהתחלה היו הרבה נסיבות מקילות: שיפוצים מאסיביים (של הבית, לא שלי); תפקיד חדש. הירידה במשקל נבלמה, אבל שמרתי על יציבות משך זמן ארוך, שיפרתי את הכושר והרגשתי טוב. נכון, לא התאמנתי באותה תדירות כבעבר. לא פעם הסתפקתי בשני האימונים הקבועים עם ארז, סומכת על כך שרמת הקושי והאינטנסיביות באימונים האלו הולכת ווגדלה. שיניתי את המטרה שלי. לא עוד מטרה להוריד את הקילוגרמים הנותרים עד סוף הקיץ, אלא מטרה לשמור על היציבות.
גם באוכל שמרתי על אותו הקו, מקפידה על מזון דל שומן, אך ללא הגבלה. כן, נסענו לסופשבוע שבו החלטתי שאני רוצה להינות מה-כל. שלושה ימים, זה לא ביג-דיל. ואז היתה עוד נסיעה. ועוד אחת .ומדי פעם הרשיתי לעצמי קצת לרופף את הרסן גם בבית. מהון להון, מצאתי את עצמי השבוע לא רק מרשה לעצמי לאכול משולש פיצה, אלא מחסלת חצי מגש. וזה אפילו לא היה ממש טעים.
אני לא מתרגשת מתקופות של נפילה, אבל למחרת בבוקר נאלצתי להישר מבט למראה ולהודות שזו לא נפילה זמנית, אלא מגמה. והשינוי הזה מתבטא בדיוק במקום הכי כואב. כן, כן, שם. במספרים הקרים שאינם מייפים את המציאות למעני.
אני רוצה לחזור להתלהבות של תחילת הדרך. כאילו אני נמצאת עכשיו לפני שנה וחצי, חדורת מוטיבציה, מתאמנת שלוש או ארבע פעמים בשבוע, מבשלת לעצמי, לא מוותרת בפיפס (ומרגישה עם זה מצויין). אבל אני יודעת שאי אפשר לחזור לאחור. אם יש משהו שלמדתי היטב בשנתיים האלו, זה שאין טעם להסתכל לאחור ולרצות להיות שם שוב. אני צריכה להסתכל קדימה ולמצוא את המוטיבציה שלי בכאן ובעכשיו, או לכל היותר – בעוד מעט.
