אני טיפוס שמרן מטבעי. אני מוכנה להציב יעדים שאפתניים, אבל רק בתנאי שמדובר במשהו שאני משוכנעת שהוא בר הישג. השנה הזאת לימדה אותי שיעור בהשגת יעדים שלא האמנתי שהם אפשריים.
נתחיל במובן מאליו: כשפניתי לרות וביקשתי שתעזור לי להתחיל את הדיאטה, לא האמנתי שאצליח להתמיד בדיאטה. ביננו, לא האמנתי שאצליח לשרוד יותר משבועיים. הנימוקים נגד היו מאוד חזקים ומבוססים על נסיון מוכח. אחרי הכל, היו מאחורי שנתיים של כשלונות בתחום הזה בדיוק. ידעתי שזה אפשרי באופן עקרוני, כי לפני כמה שנים ירדתי כ-25 ק”ג בעזרת דיאטה דלת שומן ובעיקר הרבה מאוד ספורט. אבל עכשיו לא היה לי זמן לספורט כמעט בכלל ובלי ספורט ידעתי שלעולם לא אצליח. פרסתי את כל הנימוקים האלו בפניה, ורות אמרה לי: “את יודעת, יש מליוני אנשים בעולם שיורדים במשקל בהצלחה בלי לעשות ספורט בכלל”. וואלה.
לא האמנתי שאצליח לרדת את כל הקילוגרמים העודפים. זכרתי את הדיאטה הקודמת (המוצלחת) ואיך הירידה במשקל נעצרה ב-75 ק”ג שאחר כך טיפסו בהתמדה חזרה ל-80. לו הייתי שוקלת 80 ק”ג הייתי מרוצה מאוד, אמרתי לעצמי. רות התעקשה שדווקא החשיבה הזו, שמתמקדת על המשקל שהוא בעצם פשרה, מחבלת במאמצים שלי. היא התעקשה שאבחר משקל מטרה שאני רוצה בו, לא מתוך שיקולים של הסבירות שאעמוד במטרה, אלא מתוך שיקולים אחרים: מהו המשקל הבריא עבורי? באיזה משקל ארגיש בנוח עם עצמי? וכך קבעתי את 68 כמשקל מטרה, 40 ק”ג פחות מהמשקל בו התחלתי והגבול העליון של ה-BMI לנשים בגובה ובגיל שלי. בהמשך אף תיקנתי אותו ל-65. הייתי צריכה להזכיר לעצמי ולדרוש מעצמי להתייחס ברצינות למספר הזה כאל משקל היעד שלי. הבנתי שזה מצליח כשחלפתי על המשקל 80 ק”ג ובראשי לא עברה המחשבה שזה יהיה זמן טוב לעצור. רק שבועיים אחר כך קלטתי מה קרה.
לא האמנתי שאצליח לרוץ. כן, לרוץ. תשמעו, יש מאחורי שנים ארוכות של פדלאוּת. אני הייתי מהילדים שתמיד הגיעו אחרונים לפסגת ההר (ונחו הכי מעט, כי כולם רק חיכו שאגיע סוף סוף כדי להמשיך בהליכה). ריצת 2000 בתיכון ובצבא היתה מאורע מטיל אימה. גם כשהתאמנתי נמרצות, לבד ואחר כך עם מאמן פרטי מצויין, התקשתי מאוד לעבור לשלב שאחרי הליכה מהירה. איפשהו, בלב, ידעתי שריצה זה פשוט לא בשבילי. אין לי את זה. כשבעלי הציע לי להתחיל תוכנית אימונים משותפת במטרה להגיע מבטטת כורסה לריצה של 5 ק”מ, חשבתי שהוא הוזה וטרחתי לומר לו את זה. אבל הוא טען שאין לי מה להפסיד והחלטתי לזרום עם זה. תמיד אוכל לומר לו: “אמרתי לך” (אבן היסוד של נישואים בריאים). שלושה חודשים מאוחר יותר, כשהשלמנו בפעם הראשונה ריצה של 5 ק”מ, התנשמתי לא רק בגלל הריצה (אנחנו גרים בישוב הררי למדי) אלא גם מההתרגשות. אני! רצה! 5 קילומטרים! אההה!
שנה בדיוק אחרי שהתחלתי, אני מאושרת לספר שטעיתי. עמדתי ביעד שלי, בגדול. רשמית אפשר לומר ששלב הירידה במשקל הסתיים ואני יכולה להמשיך הלאה ולשמר את מה שהישגתי. ואם כתבתי בעבר שאני מפחדת מכך שאכשל ואעלה שוב במשקל, אחרי שקראתי את מה שכתבתי פה, אני חושבת שאני יכולה להציב לעצמי יעד. תרשמו: בעוד שנה בדיוק, להיות באותו משקל בדיוק.
איך ההרגשה להיות במשקל היעד שלי? ובכן, ההרגשה מעולה. אני מרגישה ממש טוב, פיזית, וגם נפשית אני חייבת לציין שתחושת ההישג ממש נהדרת. זה אמנם שיטחי מאוד, אבל כיף לי לקנות בגדים, לא מתוך מה שאני יכולה לקנות, אלא מתוך מה שמחמיא לי ואני *רוצה* ללבוש. ולא בשחור. אמנם חשבון הבנק שלי סובל מאוד, לאור העובדה שהארון שלי ריק, אבל אני מרשה לעצמי לצפצף על זה (אני אצטער אחר כך, אני יודעת).
זו גם הרגשה משונה לפעמים. למשל, יש לי עצמות שלא זכרתי שאמורות לבלוט החוצה. מסתבר שזה נורמלי אצל רזים. במשך זמן מה היתה לי הרגשה משונה כאילו השלד שלי חשוף מדי, לא מוגן. אני מסתכלת על הידיים שלי והן מרגישות כמו ידיים של מישהי אחרת ואני צריכה להזכיר לעצמי שזו אני עכשיו. אני מוצאת את עצמי חושבת “כמו שמנה”, בעיקר בחנויות בגדים, ומזכירה לעצמי להסתכל במראה ולשפוט על פי מה שאני רואה ולא לפי מה שאני חושבת שנכון או לא נכון עבורי. אל תדאגו, אני מסתגלת.
אני מניחה שאי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי תמונות לפני ואחרי (דמיינו שזו כתבת “הפסקתי לקרוא ynet וירדתי 40 קילו”). אז הנה תמונות שלי מלפני שנה ויותר (אין לכם מושג מה זה דורש ממני, לפרסם אותן) ואחריהן תמונה שצילמתי הבוקר, 366 ימים ו-42.5 ק”ג מאוחר יותר.
