הערב הלכנו לפגוש את המחנכת של הבכורה. ישבנו מולה – על הכסאות הזעירים, מקשיבים בתשומת לב לשפע המחמאות שזרם אלינו. היא חכמה, חרוצה, חברה טובה, בעלת חשיבה מתמטית. היא פשט נהדרת. אנחנו הקשבנו והבכורה הסמיקה. הלב מתמלא בגאווה, ובד בבד אני חושבת לעצמי שבעצם ידעתי הכל ואין שום הפתעות. אני כל כך, כל כך גאה בה. כמובן שלקחנו אותה מיד אחר כך וקנינו לה פסלון זכוכית חדש לאוסף שלה. אני אשמח להוציא את כל כספנו מעתה ועד הפנסיה, על ההצלחות שלהם.
בסוף השבוע ייצאנו את הילדים לחמי וחמותי. את ההזדמנות המדהימה הזו ניצלנו היטב, כפי שרק הורים כמונו יודעים לנצל. התעוררתי ב-11 בבוקר. הללויה!
השבוע קניתי לעצמי גאדג’ט. אתם בטח יכולים לנחש כמה עונג זה גרם לעזר כנגדי, שסוף סוף אינו בודד במשבצת חובבי הגאדג’טים בבית. מצויין כנגד רגשות אשם שונים, גם אם זה לא בדיוק עושה טוב לאוברדראפט בבנק. וזה בהחלט חפיץ (ביידיש זה נשמע יותר טוב) מכובד, שמתחרה ב-MIO החדש שלו. אמנם החפיץ שלי לא יודע להכריז “פנה שמאלה!” כל חמש דקות, אבל מצד שני, הוא יודע לעשות דברים יפים. (דיסקליימר: זה שרבוט מהיר, וברזולוציה נמוכה מדי, אבל בכל זאת זה עשה לי שמח)
