האמת היא שאני לא ממש צופה בערוץ 2 או בערוץ 10 כבר זמן רב. פשוט אין לי מה לראות שם, מצטערת. אני בטוחה שהם מסתדרים טוב בלעדי. אבל היום יש לי סיבה טובה שלא לצפות בהם. שני הערוצים ראיינו את יגאל עמיר וישדרו את הראיון היום. הם מציגים את הראיון כהישג עיתונאי מיוחד (על הבלעדיות אין מה לומר, זה הרי מגוחך) ומתכוונים לשדר אותו במהדורת החדשות המרכזית.
אני לא יודעת מה נאמר בראיון, וזה גם לא מעניין אותי. גם את הציטוטים באינטרנט לא קראתי. אני לא מתעניינת ולא מעוניינת לקרוא או לשמוע מה הנבלה הזה אומר. ממנו שמענו מספיק, בחקירות ובמשפט. שם הסבר, מחשבה או אמונה שהוא מביע, לא מעניינים אותי. אין הצדקה לרצח פוליטי* ואין מקום לאפשר הצדקה שלו. חברה דמוקרטית לא צריכה לתת במה למעשים כאלו, ולראיין את הרוצח, משמעותו לפתוח פתח ללגיטימציה של המעשה. אנחנו צריכים לומר בצורה הכי גורפת והכי חד משמעית – לא מעוניינים לשמוע.
הבעיה כמובן היא שיש רבים אחרים שמתעניינים. יש את אלו שפשוט יצפו בכל דבר שימכרו להם. צרכני הרייטינג והריאליטי – יאללה, נשמע מה יש לו לומר. ראיון בלעדי! תגביר, תגביר. יש את אלו שירצו לשמוע מתוך תפיסת “הכר את אוייבך”. ויש כמובן את הציבור הגדול (כמה גדול? אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת) שבכלל רואים במפלצת גיבור ישראל.
שאלתי את עצמי האם בכך שאני אכתוב על עצם הראיון, לא אתן לגיטימציה לקיומו? אבל כשקראתי הבוקר את מה שכתב אורי קציר, הבנתי שהוא צודק. זה לא משהו שצריך לעבור עליו בשתיקה, והחרמת הצפייה בראיון הערב היא צעד קטן ושקט שיעבור מבלי שיורגש. לא שהבלוג שלי הוא מה שיעשה שינוי בציבור הישראלי, אבל לכל הפחות צריך לכתוב את זה.
* לפני שמישהו יכתוב את זה – אין הצדקה כמובן לשום רצח, אבל רצח פוליטי הוא פגיעה בציבור שלם ובכל החברה, ולכן הוא מגונה במיוחד.
