בשבוע שעבר קראתי בהנאה את הספר "מצרפי המקרים” של יואב בלום. הנה תאור הספר לפי הוצאת הספרים:
שלושה חניכים התקבלו למחזור 75 של "קורס מצרפי המקרים". היום הם כבר מקצוענים: גיא מתמחה בצירופי שידוך המפגישים זוגות אוהבים, אמילי מתמחה בצירופי השראה, ואריק מתמחה בכול, ככה לפחות הוא חושב. הם מסיטים גורלות בעזרת כוס קפה שמתנפצת על הרצפה ודואגים לפריצות דרך מדעיות בהשאירם חלון פתוח כדי סדק. והם פועלים תמיד על פי הוראות המשימה, המונחת לפנות בוקר תחת דלתם במעטפה חתומה. טוב, כמעט תמיד. כשמשימה יוצאת דופן מגיעה בוקר אחד, רוצח שכיר מופיע בעיר וזיכרונות מן העבר חוזרים לתבוע את שלהם – מצרפי המקרים מתחילים לדאוג לגורלם שלהם.
מדובר בספר מהזן הפנטסטי, למרות שהוא כמובן לא פנטזיה ולא מדע בדיוני, כי הוא מתנהל בעולם שהוא מאוד מאוד דומה לעולם שלנו. כשהתבקשתי להסביר לחברה איזה מן ספר זה, אמרתי לה שהוא איפשהו בין
יואב אבני ובין אופיר טושה-גפלה. במהלך קריאת הספר משורטטים כללים והנחות יסוד, וכולן מתיישבות עם ה”פיזיקה” של המציאות שאני מכירה, במידה כזו של הלימה שתאפשר לי כקוראת להאמין, שאמנם העולם הזה יכול להתקיים באמת. גם המיקום של הסיפור במציאות התל-אביבית המקומית (ובעברית) עובר טוב מאוד. אני אהבתי מאוד את העובדה שיואב לא “ברח” לארץ אחרת, שפה אחרת וכו’.
הספר כתוב בנימה קלילה ומהנה, נקרא בשטף וגרם לי לחייך והרבה. יואב (אם זה בלוגר שאני קוראת כל הזמן, מותר לי לקרוא לו יואב, נכון?) תיבל את הספר בקטעים מתוך ספרי לימוד ומכתבים רשמיים של קורסי מצרפי המקרים. בהתחלה לא היה לי ברור, אבל באיזשהו שלב הבנתי שזה בעצם סיפור אהבה.
מה שחסר לי, זה קצת יותר עומק. אני חושבת שאפשר היה לקחת את הרעיון הנהדר של הספר ולפתח אותו קצת יותר כדי להעשיר אותו. אולי זה נעשה כדי שהספר לא יהפוך “כבד” מדי, אבל אני חושבת שאפשר היה להרחיב קצת את ההבט הפילוסופי של הספר, בלי לפגוע בקריאות שלו.
אגב, נתקלתי ברשת בביקורת מגעילה באתר הארץ, שעליה כל מה שיש לי לומר, זה שלא צריך לתת לכל אחד לכתוב ביקורת על כל סוג ספר.
בשורה התחתונה, מדובר בספר מאוד רומנטי וחמוד. תהנו.
בלי קשר – יש פוסט חדש בדיגיטליקה, על אתר שירות המיפוי הממשלתי. אתם מוזמנים.
