הבוקר מצאתי את עצמי ברגע קצת מוזר. דרך הסטטיסטיקות של הבלוג גיליתי שהפוסט של אתמול התפרסם במגזין חיים ברשת, בנענע. לקח לי כמה שניות עד שגללתי את הכתבה ומצאתי למטה את המשפט המייחס את הפוסט לבלוג, ומציין את רשיון השיתוף תחתיו פורסם. אה, וואלה, נכון.
זה היה מוזר, כי בשנים שאני וחברותי מנהלות את אתר ההורים הלול, פרסמנו את התכנים שלנו ללא רשיון שיתוף. פעם בכמה חודשים, חיפוש אקראי בגוגל מגלה לנו שמישהו אחר ברשת החליט לאמץ את הטקסטים שלנו, ולפרסם אותם תחת שמו. כל גניבה כזו מרגיזה, מכעיסה, מתסכלת מאוד. כשראיתי את הכתבה, בשניות הראשונות ניעור בי אותו אינסטינקט שצועק: "היי! גנבו לי!"
החוויה של פרסום תחת רשיון שיתוף חדשה עבורי, וזה חידוש מרענן ונחמד. קצת מוזר לי השימוש בתוכן מבלי לשלוח אפילו הודעה במייל – נכון, זה לא חלק מתנאי הרשיון, אבל בכל זאת היה נחמד אם היו אומרים משהו. בסופו של דבר, השימוש בתוכן, עם ייחוס הולם והפניה לבלוג, לא רק שאינו פוגע בי אלא אף תורם לי.
אז למה בעצם אנחנו לא מפרסמות את התכנים בלול תחת רשיון שיתוף? כיוון שאתר מסחרי מפסיד מכך שהתוכן שלו משוכפל וממוחזר במידה רבה מדי ברשת. זה עשוי לפגוע ב-SEO ועשוי לפגוע בהכנסות. ואילו לבלוג שלי יש שתי מטרות עיקריות: (1) לשרת את הרצון שלי לכתוב ו(2) לקדם את המוניטין המקצועי שלי. את שתי המטרות האלו, רשיון השיתוף מקדם.
מצד שני, לגלות אחרי כמה שעות דרך הסטטיסטיקות, שיש אתר קקיוני אחר שלקח את התוכן ופרסם אותו כלשונו, אבל ללא ייחוס, ובלי לפרסם תחת אותו רשיון, זה מרגיז.
