אמ;לק: נגישות, זה טוב לכולם.
לפני ראש השנה נסעתי עם משפחתי לטיול בצפון יוון. מקום יפיפה ועוצר נשימה. הגענו בסוף עונת התיירות, אבל עם מזג אוויר מושלם. וכך יכולנו לצאת בוקר אחד מהכפר הקטנטן מגאלו פפינגו (להבדיל מאחיו הזעיר, מיקרו פפינגו) ולצאת לטיול רגלי אל תחתית ערוץ הוויקוס, כמה מאות מטרים במורד המדרון. אבל זה לא בלוג טיולים ולכן הסיפור הוא לא על הטיול אלא על מה שקרה בעקבותיו. ספוילר: לא הגענו לתחתית הערוץ.
בערך בשליש האחרון של הירידה הצלחתי למעוד ומצאתי את עצמי מתקרבת במהירות לקרקע. אינסטינקטיבית הרמתי את יד ימין כדי לבלום את הנפילה וזה עבד מצויין. היד, לעומת זאת, יצאה מהמפגש עם הקרקע הרבה פחות טוב. את המשך היום ביליתי בעליה איטית וארוכה חזרה לכפר, נסיעה איטית וארוכה בהרים אל העיר הקרובה וטיפול (זריז דווקא) על-ידי המערכת הרפואית הציבורית של יוון. האבחנה: שבר בעצם הרדיוס.
שבועיים אחרי התאונה, עם ניתוח מתוכנן בקרוב, אני מבינה שמצפה לי תקופה לא קצרה של החלמה ושל התמודדות עם מגבלה. מעשית אני עם יד אחת שמישה - היד החלשה שלי - ומיום ליום מתארכת הרשימה של דברים שאני מתקשה לעשות, בעולם שמתוכנן לאנשים עם שתי ידיים תקינות ומתפקדות.
יש מגבלות מובנות וברורות. למשל, אני לא יכולה לנהוג. אני לא יכולה לחתוך (לחם, שניצל, ירקות למרק). אני לא יכולה לכתוב. את הפוסט הזה אני מקלידה לאט, בשתי אצבעות ביד שמאל. אבל המגבלות נמצאות באלף ואחד דברים קטנים ומציקים, כמו לאסוף שיער, לקפל כביסה או לפתוח פקק מתברג בבקבוק. המגבלות האלו קיימות כמובן גם בדיגיטל, למשל לתפעל שני כפתורים במקביל בסמארטפון, לענות בווטסאפ באמצע הרחוב כשאני מחזיקה אותו ביד שבה אני רוצה לכתוב או להצליח לגלול עם העכבר כשאני מתפעלת אותו בקושי ביד שמאל.
זו חוויה פוקחת עיניים. עבורי זו מגבלה זמנית ואני מצפה תוך מספר חודשים לחזור לתפקוד מלא, אבל מה עושים אנשים שמתמודדים באופן קבוע עם מגבלות? העולם - הפיזי והדיגיטלי - מלא בהמון אתגרים עבור מי שסובל ממגבלות. את חלקן ניתן לעקוף באמצעות שינוי הרגלים או בחירה בשירות אחד על פני משנהו; אחרות מחייבות אותנו להסתגל לעשות דברים מסויימים לאט יותר, קשה יותר. אבל יש מצבים שבהם המציאות פשוט לא מתגמשת ואנחנו נשארים בלי ברירות.
חברה כתבה לי "כשהייתי עם תינוקת בעגלה הבנתי כמה ההנגשה לנכים בישראל איומה ממש". אם תחשבו על זה, כולנו בעלי מוגבלויות בשלב כזה או אחר. זה נכון כשיש פציעה או מחלה. כשאנחנו הורים. כשאנחנו מתבגרים ורואים או שומעים פחות טוב (אני כבר שם, משקפופרית ותיקה). כשאנחנו צעירים מאוד/מבוגרים מאוד/עולים חדשים - ולא מבינים טוב את השפה.
אני אסירת תודה על אמצעי ההנגשה שזמינים לי עכשיו: תכונת speech-to-text במקלדת. מכסים ופקקים נוחים שאפשר לפתוח ביד אחת. אתרים שמאפשרים גם שימוש במקלדת במקום בעכבר. אלו ואחרים מקלים עלי להתמודד עם המגבלויות שלי. והמצחיק הוא שרובם היו פיצ'רים ששיפרו לי את היום-יום גם קודם, בלי שום סיבה מיוחדת פרט לכך שזה נוח.
זו נקודה קריטית לכל מי שמתכנן סביבות עבור אנשים, פיזיות ודיגיטליות. משתמשים רבים מתמודדים עם מגבלות. כשאנחנו מתכננים פיצ'ר, אתר, יישום, מוצר, מקום - אנחנו צריכים להבין את כל ההיבטים של השימוש בו ולשים את עצמנו בנעליהם של כל סוגי המשתמשים שלנו. זה דורש לפעמים השקעה גדולה יותר בתכנון ובבדיקות, אבל היופי הוא שההשקעה הזו לא פעם מחזירה את עצמה שבעתיים.
כי נגישות, היא טובה לכולם.
