אבא שלי נקבר ביום השואה. הוא שרד את מלחמת יום העולם השניה ולחם בה, ומעולם לא ראה בעצמו “ניצול”, ובכל זאת השואה תמיד היתה נוכחת שם, אצלו, אצלנו. היתה בכך סימליות מרירה בכך שדווקא ביום הזה הוא הלך לעולמו. הצפירה היתה משונה מאוד באותו הבוקר וחבריו של אחי הגיעו לבית הקברות הישר מטקסי בית הספר, לבושים חולצות לבנות, חגיגיים כל כך.
לא ניצול שואה, אלא לוחם. והדבר שעליו לחם הוא זכותו של כל אדם לחיות בכבוד, בלי אפליית גזע או לאום. משפחתו שילמה מחיר כבד, אולם אבא ומרבית אחיו ואחיותיו הצליחו להגיע לארץ ישראל, מקום המפלט שבו ידעו כי איש לא יוכל לטבוח בהם רק בגלל יהדותם. הוא סיפר לנו על המלחמה: על הזוועות, על הטרגדיות האישיות, על האבדן. על המאבק לעלות לישראל ולהלחם בה למען הקמתה והישרדותה.
ביקורת היתה לו תמיד גם על המדינה ומוסדותיה. אבל תמיד אמר לי וחזר שוב ושוב, עד כמה חשובה המדינה הזו לנו, כיהודים.
אבא היה אדם חכם ורב פעלים שבנה לעצמו בית ומשפחה חזקה ותומכת. אילו היה היום בין החיים, היה יכול לחיות בכבוד. אבל במדינת ישראל בשנת 2007, רבים שעברו את התופת אינם יכולים לעשות זאת.
השנה אני בעיקר מתביישת.
