סיפור הלידה שלא נכתב

לפני כעשר שנים, סמוך לתקופה שבה ילדתי את עמית ונועם, סיפורי לידה היו מאוד פופולריים. אפשר לומר שעבור מי שפעילה באינטרנט, לידה אינה לידה אם לא תועדה בפרוטרוט בסיפור לידה מרגש. הלידה של נועם אכן מצאה את דרכה אל הכתב, אבל את הלידה של עמית, ביתי הבכורה, לא הייתי מסוגלת לכתוב בצורה הזו.

ולא בגלל שלא היתה מרגשת – הלידה של עמית היתה אחד האירועים המרגשים ביותר שחוויתי עד היום. אבל לא פחות משהייתה מרגשת ויחידה במינה, היא היתה קשה, משפילה ומפחידה.

זו היתה לידה ראשונה כאמור ואני הייתי די קלולס. אמנם הלכנו לקורס הכנה ללידה בהדסה עין-כרם, אבל הוא התמקד בעיקר באופן שבו אדע לזהות שזו אכן לידה, הסבר קליני של האופן שבו לידה מתקדמת (על הספינות כבר יכולתי ללמד בעצמי בשלב הזה) וקצת על הטיפול בתינוק אחרי הלידה. כששאלנו על מהלך הלידה עצמו, הבטיחה לנו המדריכה שהמיילדות המצויינות של בית החולים ילוו אותנו וינחו אותנו לכל אורך הדרך.

הצירים שלי הופיע בליל חורף ירושלמי, בסיומה של סופת שלגים בת 3 ימים. הגענו להדסה הר-הצופים על כביש קפוא, חיכינו לפתיחה גדולה מספיק, התקבלנו ונכנסנו לחדר הלידה, קיבלתי אפידורל (לא עלתה על דעתי אופציה אחרת) והזמן עבר עלינו בנינוחות יחסית עד הבוקר. בבוקר האפידורל התחיל להתפוגג, הלידה הגיעה לשלב הפעיל שלה והמיילדת שלנו התחלפה. מהר מאד עברתי מאי-נוחות קלה לכאבי תופת.

המיילדת שלי, זו שהיתה אמורה להיות שם איתי וללוות אותי, נכנסה לחדר אחת לחצי שעה, המליצה לי ללחוץ ויצאה. מתישהו נכנסה לחדר מיילדת אחרת ונזפה בי: “למה את צועקת?!” אני לא בטוחה מה עניתי לה, הכל די מעורפל בשלב הזה (כנראה משהו בסגנון “מה את חושבת?”). אני זוכרת את אמא שלי ואת בעלי עומדים משני צדדי, חסרי אונים. הישועה הגיעה כשהמיילדת “שלי” נכנסה שוב לחדר והסבירה שהיא חייבת ללכת ונכנסה רס”רית קשוחה שהציגה את עצמה כמיילדת האחראית והודיעה לי שהלידה הזו צריכה להסתיים ועכשיו, אחרת עוברים ללידת מכשירים.

כשהסיוט נגמר סוף סוף, היתה כבר שעת צהריים. השלג הנמס איפשר להמוני החולים הירושלמים להגיע לבתי החולים וחדרי הלידה היו מפוצצים. מיד אחרי שגמרו לתפור את הנזק שגרם הסיום החפוז של הלידה, הודיעו לי שחייבים לפנות את חדר הלידה. את עמית לקחו לתינוקיה ואותי העבירו אחר כבוד למחלקה, שם כבר “יסיימו את מה שצריך לעשות” (בעיקר – להבטיח שהרחם יכווץ כדי למנוע דימומים).

נכנסנו לחדר גדול מחולק בוילונות וניסינו לנוח (אני) ולארגן כל מה שצריך לארגן אחרי לידה (הוא). הזמן חלף והכאבים התגברו. כשקראתי לאחות היא אמרה לי, בקול משועמם, שזה נורמלי אחרי לידה ונתנה לי אופטלגין. אחרי חצי שעה נוספת קראנו לה שוב והיא הואילה לבדוק אותי. אני ראיתי רק את הפנים של פליקס שעמד מאחורי האחות מחווירים בבת-אחת, כשחצי ליטר דם יצא מהרחם שהיה אמור להיות מכווץ אבל איש לא טרח לדאוג לכך.

חמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי שוב בחדר הלידה, עוברת גרידה, ותפירה מחדש. הפעם כבר דאגו לתת לי את כל התרופות והטיפולים הנדרשים והעבירו אותי לחדר שמקבלות נשים אחרי קיסרי, עם הוראה שלא לקום מהמיטה לפני שיאשרו לי לקום. מישהו רוצה לנחש כמה שעות חלפו עד שקיבלתי אישור לקום מהמיטה? מישהו רוצה לנחש כמה שעות חלפו עד שנמצא איש צוות שיסכים להביא אלי את הבת שלי להנקה?

ראיתי שוב את עמית 18 שעות אחרי שנולדה.

היה שווה

אני נזכרת מדי פעם בסיפור הלידה של עמית. איך מה שהיה באופן מובהק מחסור בצוות רפואי הפך את הלידה שלי לסיוט שכמעט עלה לי בחיי. לשמחתי ולמזלי, הלידות שבאו אחריה כבר נראו אחרת. אני דאגתי לזה.

לפני הלידה של נועם קראתי כל ספר שיכולתי ושכרתי את שירותיה של מיילדת שהיתה צמודה אלי מרגע שהחלו הצירים בבית ועד שהועברתי אחר כבוד למקומי במסדרון (אי אפשר לקבל הכל, כמובן). הלידה של יעל הפכה ללידה מוקדמת קיסרית ושם דאגתי להפעיל את הביטוח הפרטי ולקבל מנתח מעולה שהכרנו והוא דאג שאקבל את הטיפול הכי טוב שאפשר לקבל בהדסה.

כשאני קוראת את הסיפורים בפרויקט מכתבים לבריאות, אני נזכרת שוב ושוב בסיפור הלידה של עמית ובכל סיפורי הביטוחים הפרטיים והפרוטקציות והקשרים האישיים שהפעלנו בכל הזדמנות שבה נזקקנו למשהו ממערכת הבריאות הציבורית. כשהילה דיברה איתי על הפרויקט, אמרתי לה שאין לי שום סיפור לתרום לה. הלידה של עמית היתה לפני 15 שנים כמעט (אלוהים-אדירים-אני-זקנה-כבר), יותר מדי זמן עבר ומאז לא היו לנו שום סיפורים טראומטיים. אבל האמת היא שהסיבה שנמנענו מטראומות נוספות כאלו היתה שדאגנו תמיד לשלם ושיש לנו חברים במקומות הנכונים. וזה לא צריך להיות ככה.

הפרויקט של הילה מזכיר וחושף את ההתמודדויות היומיומיות של אזרחי ישראל מול מערכת הבריאות. הטירטורים, סיכון החולים, הצוותים הרפואיים שקורסים בהיעדר תקנים. מערכת בריאות שממשיכה כבר עשרות שנים לתפקד בתוך מבנה ותקציב שמתאים למדינה הרבה יותר קטנה והרבה פחות צפופה. זה לא צריך להיות ככה.

שלחו גם אתם את הסיפורים שלכם. שתפו אחרים והזמינו אותם להכיר את הפרויקט. עזרו לצוות של מכתבים לבריאות להזכיר לממשלה שלנו את תפקידה ולשקם את מערכת הבריאות של ישראל.

#אישי #מעורבות