או – למה לא אוכל לתת לשלום מה שהוא רוצה.
באיחור מה הגעתי לקול הקורא של שלום, שהזמין את הקוראים לכתוב לו מהו חילוני (ככה זה כשעסוקים מאוד). שלום ביקש לתת לו הגדרה שאינה על דרך השלילה (אני חילוני כי אני לא דתי), וניסיתי לחשוב כיצד אפשר לתת לו את התשובה שהוא מבקש.
אני יכולה לתאר את תפיסת העולם שלי בכל מני אופנים. אני יכולה לומר שאני דוגלת בחשיבה ביקורתית וספקנות. אני יכולה לומר שאני דוגלת בתפיסה ליברלית. שחופש המחשבה וחופש הפרט הם ערכים שאני משתדלת לחיות על פיהם.
תרשו לי לצטט את ג’ון: “Imagen no religion”. דמיינו רגע שאין דתות בעולם. האם במצב כזה, הייתי נדרשת להגדרה “חילונית”? אני חושבת שלא. אני חושבת שהסיבה היחידה שאני נדרשת להגדרה הזו כיום הוא עצם קיומה של הדת והעובדה שהאמונה בדת נפוצה כל כך.
ובכל זאת משהו מזוית אישית. כשהייתי ילדה בכיתה ד’, עברתי לבית ספר חדש ונתקלתי לראשונה בדת, או יותר נכון, בדתיים. עד לרגע זה, כילדה שגדלה בבית חילוני לגמרי, הכרתי את הדת בעיקר בדמותם של חגי ישראל כפי שאלו משתקפים בלימודים בבית הספר ובגן, קבלת שבת (איזה טקס נחמד) ודרך סיפורי התנ”ך (באמת סיפורים נחמדים. אני אוהבת מיתולוגיה).
בבית הספר החדש היו לא מעט תלמידים ממה שמכונה “מסורתיים” ויש מי שיכנה אותם “דתיים לייט”. מכיוון שקשה לצפות מתלמידים בכיתה ד’ לשיח ברמה גבוהה במיוחד, הדיבורים היו סביב שמירת שבת, כשרות והאם אומרים אלוהים או אלוקים. משהו בדיבור הבלתי פוסק הזה כנראה השפיע, כי יום אחד בארוחת ערב שבת, אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שנעשה קידוש בבית.
אמא שלי התגברה על התדהמה (בקושי קל), ואז שאלה אותי “למה?”. ופה נשארתי בלי תשובה. במהלך השבועות שחלפו, הפכתי שוב ושוב בשאלה הזו, למה – למה אני רוצה להכניס הביתה סממנים של דת? בראייה לאחור הבנתי שזה נבע בעיקר מסקרנות, כי אם כל כך הרבה אנשים עושים את זה, בטח יש בזה משהו טוב.
ככל שהתבגרתי ניסיתי להבין טוב יותר מה יש בה בדת והאם יש משהו בדת שיכול לדבר אלי.התשובה היתה ונשארה שלילית, כיוון שאמונה בדת משמעותה אמונה בקיומו של אל, ואת זה מוחי פשוט סירב לקבל. כך שנשארתי אני ללא דת ועם התווית “חילונית”.
עברו עוד כמה שנים עד שהבנתי שאת האמירה של אבא שלי, לפיה אי אפשר לנצח בוויכוחים על פוליטיקה ודת, צריך לפרש בצורה הכי מילולית ולדעת מתי לסתום את הפה כדי לא לחטוף מכות… (מקור התמונה: וויקיפדיה)
Comments