לומר שרגשות האשם הם חלק בלתי נפרד מהורות, ובוודאי חלק בלתי נפרד מאמהות בראשית המאה ה-21, זו האמא של הקלישאות. בפרוץ הסיבוב השלישי של אמהות לחיי אני כבר יודעת להתמודד לא רע עם רגשות האשם, יודעת לנטרל את חלקן מראש ולקבוע לי גבולות שאוכל לחיות איתם. אבל לפעמים מגיעים הרגע שבו אני מוצאת את עצמי מסבירה שוב ושוב בראש, שאני בסדר. שאני עושה את הדבר הנכון. שהתחושה הקבועה של כישלון בכל תחום לא תיעלם, רק תחריף, אם אצא מהאיזון.
* * *
לפני כמה שבועות נגמרה חופשת הלידה שלי (חופשה, פפףףף), כולל תקופה בת חודשיים כמעט של עבודה במשרה חלקית (חלקית, פפפףףףףףףף). כעת העוללה במשפחתון ואני נכנסתי לסחרחורת המוכרת כל כך, שאפשר לכנות אותה בתמצית: “להספיק”.
להספיק להגיע בזמן בבוקר אחרי ששלחתי לבי”ס שני ילדים עם סנדוויצ’ים; להספיק להניק את הקטנה ולהחליף לה בגדים ושוב להחליף לה בגדים כי היא התלכלכה ועוד קצת להניק אותה כי היא קצת נודניקית ועברה שעה מהפעם הקודמת ועוד לא יצאנו; להספיק לקחת את הקטנה למשפחתון ולהיפרד ממנה, לאותן שעות שבהן היא תלמד דברים חדשים ותאכל ותשחק בלעדי; להספיק להתלבש בתחפושת של אמא שיוצאת לעבודה ולא כמו ג’יפה שיושבת בבית, ולהצליח איכשהו שלא להתלכלך עד שאהיה לבד באוטו, בדרך לעבודה.
ואז כמה שעות אינטנסיביות, שנדחסות אחת לתוך השנייה, כשפגישה רודפת פגישה ואין כמעט זמן לאכול או לשתות או ללכת לשירותים; כשבאמצע חייבים לשאוב חלב כדי שיהיה אוכל לקטנה למחר, ואין זמן ומרוב לחץ להספיק ושיהיה מספיק חלב, לא יוצא כלום; ואי אפשר סתם לשאוב בלי לעשות כלום כי זה הזמן היחיד שיש לעבור על מיילים ולטפל בכמה דברים דחופים עד הלילה*; בלילה כמובן אמשיך לעבוד, אבל זה לא משנה כשיש דברים שצריך לטפל בהם עכשיו.
ואז להספיק לצאת בזמן**. להתנצל שאני לא יכולה להישאר, לברוח מהמשרד לפני שעוד מישהו יתפוס אותי ‘רק למשהו קצר’ או ‘שתי דקות’ או ‘תצטרפי אלינו לרגע’; להספיק להגיע לאוטו במרחק 5 דקות הליכה מהירה ולנסות לשווא להתחמק מהפקקים; לשבת באוטו ולראות שגם היום, לא יעזרו כל המאמצים ואני שוב מאחרת.
זה לא חדש, סתם מעייף.
* * *
טיבן של מערכות בעלות איזון עדין, שכל שינוי קטן גורם לכאוס. השבוע האחרון היה כאוטי במיוחד. נכון, הסיבות העיקריות לכך קשורות בעבודה והיו מתקיימות בכל מקרה. אבל השילוב של הטירוף בעבודה עם הטירוף הפרטי של החיים שלי, מניב תוצאות מתסכלות במיוחד.
פעם אחר פעם ניהלתי בראשי את הויכוח הזה:
אני: את לא יכולה להיעלם מהעבודה עכשיו. צריכים אותך פה.
עצמי: אבל המשפחה צריכה אותי לא פחות.
אני: ארגני לך בייביסיטר ותישארי עד מאוחר.
עצמי: אני צריכה לחזור ולהניק את הקטנה. יש גבול כמה היא יכולה וצריכה להישאר עם בייביסיטר. חוץ מזה, אני ממילא עובדת בבית עד אמצע הלילה.
אני: עבודה בשלט רחוק זה לא אותו דבר! אי אפשר ברצינות לנהל ככה.
אנוכי: אולי תשתקו שתיכן?! אתן מפריעות לי להתרכז.
* * *
קשה להאמין, אבל השבוע שעבר, עבר. ולמרות הכל עברתי אותו כשבמשך כמה שעות ביום אני מתפקדת כאמא, לכל היותר עם הטלפון הנייד באוזן (אבל בלי המחשב הנייד). וכשהיו קשיים הייתי שם כדי לחבק, וכשהיו הצלחות הייתי שם כדי לשבח***.
יכול להיות שגם השבוע שמתחיל היום יהיה רכבת הרים כאוטית כזו. כמעט בטוח שבכל יום אצטרך להגן בפני עצמי (ולעיתים גם בפני סביבתי) על ההחלטות שקיבלתי. וכל יום אנסה לזכור מה בעצם הכי חשוב פה, רגע אחרי שמתפזר ערפל הקרב.
יום חדש מתחיל. נשימה עמוקה. חזרה לקרון שלי ברכבת ההרים המטורפת.
* * *
* אני אחסוך מכם את התמונה שלי שואבת בו זמנית משני הצדדים ומקלידה במחשב (זה פשוט NSFW)
** רענן שקד כתב על “ארבע אחר הצהריים” אבל לפחות באזורנו בארבע אני כבר מאחרת.
*** הבת הגדולה גילתה השבוע שמשתלם להיות בן אדם טוב שעוזר לאחרים. זה השתלם לה פעמיים, כי בנוסף להכרת התודה מצד המשפחה שלה היא עזרה, ובנוסף לתשבחות שקיבלה בבית, בשעות הערב נחתה בחיקה מתנה מדליקה מהאם אסירת התודה.
Comments