את הפוסט הזה אני מגלגלת בראש וכותבת כבר הרבה זמן, ומשום מה לא פרסמתי אותו. קצת מוזר לעשות את המעבר החד מפוסט לוחמני בנושאים מקומיים, לפוסט חופרני בעניינים, ובכן, עוד יותר מקומיים. אבל זה טיבו של בלוג אקלקטי. מחר נחזור למשהו קליל יותר.
בסוף הקיץ הקודם החלטתי שהגיע הזמן ללכת ללמוד. זו החלטה שאני דוחה כבר הרבה שנים, לפחות מאז היום שבו הפכתי לאמא. לא שהתירוצים נגמרו, גם אז הייתי עם תינוקת פיצית בת פחות משנה, עבודה בתפקיד מאתגר ועוד אי-אלו מחויבויות. אבל השתכנעתי שתמיד תהיה לי סיבה לדחות ולכן צריך פשוט לקפוץ למים. העזר כנגדי הציע שאבחר בתואר מתחום “מדעי הדשא”, כזה שאוכל לעשות במינימום השקעה ובלי להרגיש. אבל אני לא רציתי לעשות תואר כזה, רציתי תואר שירגיש כאילו קיבלתי משהו מעבר לתעודה.
אחרי התלבטויות שונות, ואחרי שפסלתי תארים מעניינים כמו פילוסופיה של המדע, או תואר שהוא שילוב של מדעי הטבע ומנהל עסקים, מטעמי השקעה מטורפת, החלטתי לעשות תואר בתחום מדעי המידע, במגמת ניהול ידע*. לא מעט אנשים שמעו את זה ותהו האם אני לומדת שם משהו חדש, ואכן יש הרבה מאוד קורסים שחוזרים על דברים שאני יודעת ממילא מתוך נסיון מקצועי, אבל אני כן מפיקה מהתואר לא מעט בהיבט האקדמי. כרגע אני מחכה לקבלת אישור על בקשתי לעבור למסלול עם תזה, ואז התואר הזה גם יהפוך לתואר מחקרי. נכון, לא בדיוק תרופה לסרטן, אבל גם זו אקדמיה.
וכך החל מסע לא פשוט. את התואר בחרתי לדחוס לשנתיים במקום שלוש**. אני עובדת במשרה מלאה – אמנם בתפקיד לא ניהולי, אבל תובעני בהחלט. והבית לא נעלם – שלושה ילדים, מהם אחת בת פחות משנה וחצי, ובעל.
יש לזה כל מני השלכות. בלימודים אני מצליחה (טפוטפו) אבל בפירוש לא משקיעה כמו שהשקעתי למשל בלימודי התואר הראשון. אני קוראת פחות, עושה את המינימום הנדרש וברגע האחרון. אני תמיד מרגישה שזה לא מספיק, ובעיקר מרגישה שאם הייתי מקדישה לכך יותר, הייתי מפיקה הרבה הרבה יותר מהתואר הזה (מבחינה אישית).
בעבודה אני עובדת רוב הזמן בגישת כיבוי השרפות, ובעיקר עסוקה בהתנצלויות. יש לי מזל שאני עובדת עם קבוצת אנשים נחמדים מאוד, שיש להם הרבה סבלנות. אני מקווה שהיא לא תאזל לפני שהתואר הזה יסתיים.
בבית… אתם בטח מנחשים. משפטים כמו “אמא, אני מתגעגעת” או “מתי נוכל לבלות קצת ביחד” הפכו להיות שגורים מדי אצלנו. לפני שבוע מצאתי את עצמי מנסה נואשות למצוא תאריך שבו אוכל לצאת לבילוי זוגי עם בעלי – אני מדברת על יציאה לקולנוע, לא סופשבוע בצימר… על עבודות הבית אני בכלל לא מדברת. בסוף סיכמנו שנמצא איזה ערב ביוני. אני מנהלת קרב בלימה מול הבלגן והכביסות, ובדרך כלל מפסידה. את רגשות האשם אני צריכה לטאטא כל בוקר מתחת לשידה.
המחיר הכבד ביותר של כל זה, כבד במובן המילולי ביותר של המילה. אני נושאת על עצמי קילוגרמים עודפים שהצטברו בהריון וממשיכים להצטבר. אני לא מצליחה להביא את עצמי לגייס את הכח הנפשי שנדרש לי כדי להלחם בזה. את ההצלחה בעבר אני מייחסת – בין יתר הדברים – להחלטה להביא את נושא המשקל לראש סדר העדיפויות שלי, לפנות לכך זמן ולהתגייס כל כולי לעניין. זה אומר ספורט, והקפדה על תזונה מסודרת ובריאה, ותשומת לב קפדנית. כיום אני מרגישה כמו שמיכה קצרה מדי שמנסה לכסות על שטח גדול מדי. אני לא יכולה להכניס עוד משהו מבלי שמשהו אחר ייפגע.
אז לא. אני לא מוכנה לוותר על אף אחד מהדברים האחרים שממלאים את חיי כרגע, ולכן אני משלמת את המחיר ונשארת כמו שאני. שוב התחושה המשונה הזו, שתוקפת אותי מדי פעם כשאני עוברת ליד מראה או השתקפות בחלון ראווה, ותוהה מי זו שמציצה שם. שוב התחושה שהגוף שלי לא בנוי לחיות עם עודפי משקל כאלו. יש בקרים שאני מרגישה רע כל כך – שמנה, כבדה, מוזנחת. שוב התהיה האם אי פעם אצליח לחזור לעצמי.
נכון שבסוף זה ישתלם?
* באוניברסיטת בר-אילן ** שלוש בגלל לימודי ההשלמה
Comments