מי יבקר את המבקר?

דיסקליימר: אני עומדת לכתוב משהו לא פופולארי, שמנקודת מבט מסויימת אפילו עשוי להקרא כמו אהדה לאולמרט, אז אתחיל בכך שאבהיר שאני לא מביעה פה שום תמיכה באולמרט או בהתנהלות הבזויה שלו. עכשיו אפשר להמשיך.

לפני כמה שנים זכיתי לראות מקרוב את עבודת מבקר המדינה. לא אותו באופן אישי כמובן, אלא את המבקרים העובדים במשרדו. היה זה טרום לינדנשטראוס, בימי המבקר אליעזר גולדברג. אימי, העובדת כפקידה בכירה באחד ממשרדי הממשלה, נחקרה בחשד לאי-סדרים, מתן יחס מועדף לספקים, והחמור ביותר – מתן העדפה לספק שאצלו אני מועסקת (שלא נאמר נפוטיזם).

אמא שלי היא אשה ישרה כסרגל. לעיתים במידה מוגזמת. בעבודתה מול ספקים – והיא עובדת מול עשרות כאלו – היא מקפידה על כל פסיק ותו. היא מוציאה שעות עבודה רבות של אנשיה כדי להבטיח שיקויימו כל הוראות החוק, גם אם מדובר בחוקים שבפועל מסרבלים ולעיתים אפילו מיקרים את עבודת משרדי הממשלה.

כשהתחלתי לעבוד באותה חברה, היא כבר היתה מזמן ספק במשרד הממשלתי שבו אמא שלי עובדת. כדי להבטיח שלא תהיה אפילו מראית עין של העדפה, אני והמנהלים שלי הקפדנו שלא אעבוד בשום תחום שיש בו נגיעה לעבודה מול אמא שלי. הדבר נעשה תוך יידוע של היועץ המשפטי במשרד, ובצורה הכי גלויה ושקופה.

חקירת המבקר, כמו חקירות רבות אחרות, החלה בעקבות הלשנה אנונימית. כנראה מצד יריביה של אימי במשרד שלה או במשרד האוצר (יש לנו השערות, אין לנו דרך לבסס אותן). אופן ביצוע החקירה היה – במילה אחת – ביריוני. למרות שזכו לשיתוף פעולה מלא מצד אמא שלי ועובדיה, לא היססו המבקרים להפריע לעבודה השוטפת של היחידה, בין אם בקריאה של כל מסמך (קשור או לא קשור), שיחות עם עובדים שונים, כולל עובדים של ספקים, ועוד. במשך חודשים היתה במשרד אווירה של חשש, מכיוון שלא היה ברור מאיפה יגיע האיום הבא.

כשהועברה סוף סוף טיוטת הדו”ח, החזיר המשרד את תשובתו, מגובה בניירות רשמיים. בתגובה הזו הוסברו כל הטענות, הופרכו כל האישומים – חלקם נדחו על הסף וחלקם הוסברו בפירוט. הטענה כאילו אמא שלי העדיפה את החברה שבה אני עבדתי, על פני ספקים אחרים, נדחתה – בגיבוי מלא של היועץ המשפטי ושל המנכ”ל.

הדו”ח המלא פורסם ללא כל שינוי. כאשר היתה לכך התייחסות בעיתון, איש לא קרא או התייחס לתגובת המשרד, אלא רק לדו”ח. מבחינת המבקר, אמא שלי אשמה. למרות שלא קרה דבר. למרות שפעלה על פי הספר. למרות הכל.

הסיפור הזה הוא רק הסיפור האישי של משפחתי. כמובן שאי אפשר להסיק ממנו על כל עבודת המבקר. ובכל זאת מה שלקחתי ממנו זה את ההרגל לקרוא כל דבר בביקורתיות. כשאני קוראת את הכוסית כותבת מה אפשר לעשות עם כל זה ומפרטת רשימה של שחיתויות ועוולות, אני שואלת את עצמי האם כל הכותרות האלו באמת מעידות על מה שמאחוריהן? האם מישהו מבקר את עבודת המבקר?

כנראה שזה התפקיד שלנו, ואולי במקום לקרוא את הכותרות בעיתונים, אני צריכה לקרוא את דו”ח מבקר המדינה במלואו, כולל תגובות המבוקרים.

ובהקשר אסוציאטיבי, קראתי הבוקר את הכתבה בנרג’ על הטענות כנגד שופטים שנגועים בנפוטיזם. כשאמא שלי הואשמה על ידי המבקר, שאלנו את עצמנו האם היה עלי לבחור במקום עבודה אחר? הרי זה לא שעבדתי במשרד הממשלתי עצמו – עבדתי אצל ספק של המשרד. בפועל, אם הייתי מחליטה שכדי לא להעמיד את אמא שלי במצב בעייתי (לכאורה), לא אלך לעבוד אצל אף ספק שהיא מעסיקה, המשמעות היתה שהייתי נאלצת לבחור במקצוע אחר לגמרי. כלומר, היתה נפגעת זכותי לשוויון בתעסוקה.

אני מניחה שיש בעייה דומה אצל בני משפחותיהם של שופטים. נניח שהם בוחרים לעסוק במשפטים (או אולי אפילו עסקו בכך עוד לפני שהשופט הפך לכזה). האם ברגע שבן משפחתם הגיע לעמדה בכירה עליהם לוותר על כל שאיפותיהם המקצועיות? זה בלתי סביר. אם כל מקרה שבו אדם מתקבל לעבודה ויש קרבת משפחה בינו ובין אדם בכיר כלשהו בסביבתו ייחשב נפוטיזם, ייפגעו זכויותיהם של אנשים מוכשרים רבים.

#מעורבות