מוזיקה בת אלמוות

נורא באופנה לרדת על שנות השמונים ונכון שהמילה “אופנה” ושנות השמונים זה סוג של סתירה בגוף הטקסט, אבל אי אפשר לומר שאין דברים מוצלחים שהגיעו (או לפחות התחילו) מאותן השנים.

אחת שתמיד מחזירה אותי לשנים ההן, היא סוזאן וגה. הטעמים המוזיקליים שלי בגרו והתעצבו בליווי השירים שלה, שהם עד היום חזקים ופוגעים בול, אחד אחד. אהבתי את השירים האלו שיכולתי לא רק להנות מהקצב והמלודיה שלהם, אלא גם – ובעיקר- להתענג על המילים, המילים המופלאות.

בנגן הדיסקים באוטו שלי מתנגן בימים אלו אלבום האוסף שלה, ויצאתי לחפש ברשת קליפים שלה בהופעה חיה. לפני שמונה שנים בערך היא הופיעה בארץ, וזו היתה אחת ההופעות הכי נפלאות שראיתי מימי. אני זוכרת אותה משתנה על הבמה כמו זיקית, רגע אחד רוקיסטית ורגע אחר מספרת ושרה עם הגיטרה שלה לבדה, כאילו ישבנו בבר קטן ואינטימי. מצאתי את הסרטון הזה עם השיר “ג’יפסי”, בו היא גם מספרת סיפור קטן וחמוד על איך השיר הראשון שכתבה בא לעולם.

ואי אפשר בלי כמה שירים לסיום, נכון? קשה, קשה לבחור, ובכל זאת: “בליברפול”, שיר משנות התשעים דווקא, ונפלא:

והשיר שהכי זכור לי כנערה, מקשיבה לו ברדיו ותוהה מתי יעברו גברים גם בחדר שלי.

#נוסטלגיה