• אדוה לוטן

כך ניצלתי מצרה גדולה

לפני (יותר מדי) שנים עשיתי תואר ראשון במדעי החיים. זה היה באותו שלב בחיי שבו הרשיתי לעצמי לרכוש השכלה על פי מה שמעניין אותי, ולא לפי מה מה שיאפשר לי לפרנס משפחה בכבוד. מאז נכנסתי לכלוב הזהב של ההיי-טק, אבל זה עניין לפוסט אחר.

בתואר לביולוגיה, השנה השניה היא זו שבה יש לנו כבר מספיק ידע כללי והבנה בבסיס הנדרש (כימיה, כימיה ועוד קצת כימיה, ולקינוח פיזיקה ומתמטיקה) וכמה תחומי בסיס חיוניים כמו ביוכימיה, מבנה התא וכו’. בשנה הזו לומדים הרבה מאוד על מחלות, כי מחלות, מוטציות או חוסר תפקוד, הם הדרך הטובה ביותר ללמוד על הנורמלי, המתפקד. למרות שידענו את זה, הישיבה היום יומית באולמות ההרצאה והלימודים על עוד מחלה זיהומית, עוד מחלה גנטית כזו או אחרת ואינספור סוגים של סרטן, היו בעלי השפעה מדכאה ביותר.

היו ימים שהייתי קמה בבוקר בתחושה של “מה הטעם. ממילא כולנו נמות או-טו-טו”. הסכנות רבות מספור, והן אורבות בכל פינה. ימים אחרים הייתי מסתובבת עם תחושה דתית כמעט – איזה נס שאנחנו כאן. חיים. שורדים! למרות שכל הסיכויים נגדנו. למשל, הידעתם שאכילת עוגות שמרים עם גבינה משולה למשחק רולטה רוסית? מסתבר שיש סוג מסויים של צימוקים המשמשים באפיית עוגות שמרים עם גבינה. כשהצימוקים האלו מאוחסנים לתקופות ארוכות, ולא בתנאים אופטימליים, הם נוטים לגדל עליהם עובש מסוג מסויים. העובש כשלעצמו אינו מסוכן, אולם כאשר אנחנו אוכלים אותו, אנזימים בכבד שלנו מפרקים חלבונים מסויימים של העובש ותוצרי הפירוק הזה הם בעצמם קרצינוגנים (יעני, גורמים לסרטן). אוי, ואני כל כך אהבתי עוגות שמרים… *.

בעיצומה של התקופה הזו קראתי את ספרו של אוליבר סאקס, האיש שחשב שאישתו היא כובע. הספר (המומלץ ביותר!) עוסק, כמו רבים מספריו של סאקס, בסיפוריהם של מטופלים שונים. כל אחד מהמטופלים סבל מסוג אחר של תסמונת או פגיעה ניורולוגית. בין היתר הוא מספר על מטופל שאיבד את היכולת לשמר זיכרון ארוך טווח, ולכן הוא חי בתוך בועה של כאן ועכשיו, אבל אינו מסוגל לתפוס דבר מעבר לכאן ועכשיו**. ילדיו שלו, כל מי שמטפל בו, הם עבורו אנשים זרים. הוא חי בחרדה בלתי פוסקת. מטופלת אחרת איבדה את חוש הפרופריוספציה – היכולת לחוש את הגוף ולדעת מהם התנוחה והמיקום של האיברים השונים בגוף. היא נאלצת ללמוד מחדש ללכת, לתפקד ואפילו לחייך. בסוף הפרק היא מספרת שהתחושה הכי אהובה עליה בעולם, היא תחושת הגשם היורד על פניה, כי הוא מאפשר לה להרגיש שוב כאילו יש לה גוף.

קל לנחש איזו השפעה היתה לספר הזה עלי, בדיוק באותה תקופה. מעבר לחווית הקריאה – סאקס הוא מספר נהדר, אמפטי ומרתק – המחשבה על כל אחת מהתסמונות האלו, ומה אאבד אם חלילה אפגע בצורה כזו, היתה מחרידה.

מאז קצת גדלתי, ופיתחתי לעצמי תחושה של פרופורציה. ועדיין, מאוד התרגשתי כשראיתי את הרצאתה של חוקרת המח ג’יל בולטי טיילור: My stroke of insight. היא מספרת בכנס TED*** על השבץ שחוותה לפני שנים, וכיצד החוויה הזו לא היתה רק משבר קשה שחייב שנים של החלמה איטית, אלא בעיקר הזדמנות ללמידה, הן כמדענית והן כאדם. פנו לעצמכם 18 דקות, שבו בנוח, וצפו.

* טוב, ברור שהתעלמתי מפקטור אחד, והוא העובדה שכל אותן מחלות אינן פושות בקרב כל האוכלוסיה, אלא מדובר באחוזים ספורים, ולעיתים קרובות פרומילים בודדים מכלל הגזע האנושי. אבל לא נתתי לסטטיסטיקה להפריע לי להתפעל מהעובדות הקודרות.

** ממש כמוה.

*** מה לא הייתי נותנת כדי להשתתף בו. מי מוכן לממן את הנסיעה שלי בשנה הבאה? מבטיחה לייב בלוגינג.

#מומלץ

את הבלוג שלי אני מנהלת למעלה מעשור וכתבתי בו על שלל נושאים: מקצועיים, אישיים, פוליטיים, חינוכיים ואפילו כאלו שקשורים לתזונה ודיאטה.

אני יועצת עסקית-טכנולוגית והמומחיות שלי היא לחבר את היעדים העסקיים של הארגון עם הצרכים האמיתיים של הלקוחות על מנת לייצר את הפתרון הטכנולוגי הנכון והחדשני שהארגון יוכל ליישם ביעילות. אני מתמחה בדיגיטל וחווית לקוח, אדפטציה של הארגון לעידן הדיגיטלי - והרבה יותר מזה. אני גם חובבת נלהבת של מדע, טכנולוגיה, היסטוריה ומדע בדיוני. אני מעבירה הרצאות העשרה בנושאים האלו ובנוסף אני מנחה פאנלים ואירועים. והאם ציינתי שאני מנכ"לית בהתנדבות של עמותת מדעת? 

אדוה לוטן

פוסטים אחרונים
  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn - Black Circle

אשמח שתשלחו לי מייל, תתקשרו או פשוט תצרו קשר. 

edva.lotan@gmail.com

052-2385946

שלחו לי הודעה בווטסאפ