אכילה דלת שומן לא מחייבת לוותר על קינוחים ומתוקים. אני כל הזמן אופה פינוקים דלי שומן בבית, חלקם על פי מתכונים או התאמות שלי, או מתכונים שונים שאני מוצאת ברשת.
הבעיה מתחילה כשאני יוצאת למסעדות. מה לעשות, אנחנו מאוד מאוד אוהבים מסעדות. החל מבילוי זוגי, עם בקבוק יין משובח (או שניים), וכלה בבילוי משפחתי. אנחנו מטפחים את האניניות של הילדים, למרות העלות הכלכלית הכבדה. בביקור במסעדה בשבת, עמית התלבטה בין סרטנים ברוטב גבינה כחולה, או סקאלופ בשמנת – שתי המנות היקרות ביותר בתפריט…
אני לא מצפה ממסעדות שיכינו קינוחים דלי שומן. אין סיכוי שמישהו יגיש לי עוגת גלידה חמה דיאטטית עם גלידת וניל 2%, או גירסה מופחתת שומן לקרם בורלה. מצד שני, זה בסדר, כי כמעט ואין מסעדה שבה אי-אפשר למצוא את האלטרנטיבה האולטימטיבית – הסורבה. דל שומן, מתוק וטעים. אם זו לא גירסה משונה של סורבה אבוקדו או סורבה שקדים, אין שום חשש מבחינת כמות השומן.
ובכל זאת, הקשיים נערמים. בשנה האחרונה, שמנו לב שהיצע גלידות הסורבה במסעדות הפך חדגוני עד מאוד – כה חדגוני, שאני והילדים יודעים לדקלם את הטעמים יחד עם המלצרית: מנגו, פסיפלורה וקוקוס. פה ושם עוד אפשר למצוא את סורבה התות הותיק והאהוב, או סורבה פירות יער נחמד. אבל השילוש המתועב הנ"ל שולט בכיפה.
למרות שאני נדרשת לוותר על הקינוח, אני לא לוקחת את זה אישית. הרבה אנשים אוהבים מנגו. פסיפלורה היא מן נגיף טרנדי שיעבור מן העולם כשתתחיל אופנה חדשה. בטח יש גם מי שאוהבים קוקוס (כן, את שם מאחורה? נעים לפגוש אותך סוף סוף). ברור לי שזה לא משהו אישי נגדי.
אבל בשבת כבר חשבתי אחרת. איך אני יכולה שלא לחשוב שזה אישי, כשהמלצרית מודיעה לי שיש פסיפלורה, קוקוס וגויאבה-בננות ?
Comments