“זה הופך לאורח חיים”, הם אמרו

מזמן לא סיפרתי איך הולך לי מבחינת שמירה על המשקל והחודש אני מציינת 5 שנים מאז שהתחלתי את הדיאטה הגדולה, אז זו הזדמנות מצויינת. הקיץ הקודם היה שיא מבחינת עליה במשקל – צברתי כמעט 10 ק”ג מעל משקל היעד המקורי שלי ולאור ההיסטוריה זה לא בישר טובות, כי הרי אני כבר יודעת כמה גבוה אני יכולה להגיע ואין שום סיבה להניח שזה לא יקרה שוב. 

מתישהו בסתיו תפסתי את עצמי והתחלתי מבצע #לרדת10 במטרה להחזיר את עצמי למשקל הרצוי. בעזרתן של כמה חברות טובות זה הלך לא רע וכמעט כשהגעתי ליעד, איכשהו הצלחתי שוב לצאת מאיפוס. זה עלה לי ב-5 קילוגרם שמיהרו לתפוס מחדש את מקומם. 

בפעם השניה תפסתי את עצמי קצת יותר מוקדם ועכשיו אני שוב מנסה לחזור לאותה נקודה. מכיוון שיש לי נסיון טוב עם גיוס תמריצים חיצוניים ולא רק פנימיים, קניתי לעצמי צעצוע חדש – fitbit, חיישן לביש שסופר צעדים. זה מוסיף עוד מימד לניטור הקבוע שאני נאלצת לבצע עם יומן האכילה (בלעדיו הכל הולך לעזאזל, למרבה הצער). אז אני עוקבת אחר כמות הצעדים, שינה, ועל הדרך גם רושמת כמויות שתיה. כרגע, למשל, פיטביט רומז לי שבמקום לשבת ולקטר בבלוג, אני צריכה לקום ולהסתובב קצת.

בנוסף, אני מנסה לגייס גם תמריצים פנימיים ולתגמל את עצמי על הצלחות. למשל, דרך שופינג 😉

החשש הכי גדול שלי הוא כמובן ההגעה ליעד, כלומר החיים עצמם. תמיד אומרים לי “כן, זה הופך לאורח חיים” – ובכן, אני יכולה לומר אחרי כל השנים האלו, שזה לא עובד. אני נכשלת כישלון חרוץ בהפיכת השמירה על המשקל לאורח חיים. כנראה שהבעיה היא איפשהו אצלי. לחילופין, זה בלוף שאנשים רזים, או אנשים שהפכו את השמירה על המשקל למקצוע שלהם, מוכרים לכולנו.

כך או אחרת, אני לא מצליחה למצוא את האיזון. אני לא מצליחה להכנס לשגרת אכילה שמשאירה אותי פחות- או יותר באותה נקודה. בשנייה שאני מרפה – אני צריכה לשלם.

זו מחשבה מדכדכת מאוד שישר מפעילה אצלי, כמובן, בולמוס של אכילה רגשית (תודו שזה הולם). לא פחות מדכדכת הרציונליזציה שהמוח שלי עושה כשהוא מסביר לי שאם הייתי סובלת ממחלה גם אז לא הייתה לי ברירה אלא להתנהל כל החיים תחת משטר קפדני של שמירה על הבריאות. 

אז אני חיה בין המצב שבו אני שומרת ומקפידה וסופרת ומתעדת, ובין המצב שבו אני מרפה ואחרי חודשיים מסתכלת בחרדה ומגלה כמה עליתי. בינתיים אני מצליחה, כשאני מתאפסת, לנצח את הקילוגרמים ולגרום להם להיעלם. אבל אני לא משלה את עצמי – ככל שאתבגר זה יהפוך קשה יותר ויותר. ואז מה יהיה?