השבוע ישבתי עם שלושת ילדי סביב המחשב ויחד עם מליונים אחרים בעולם צפינו בפליקס באומגרטנר שובר שלושה שיאי עולם. חוץ מהעונג של ללמוד איך לבטא “באומגרטנר” (תגידו עשר פעמים מהר ובלי הפסקה), זו היתה חוויה מיוחדת מכמה היבטים.
הראשון היה הידיעה שאנחנו משתתפים בחוויה שלה שותפים עוד מליונים בעולם. מן הסתם, יש הרבה דברים כאלו, לדוגמא המשחקים האולימפיים או מלחמות מתוקשרות. אבל משהו באופן שבו רד בול עשו את זה, גרם לחוויה הזו להרגיש הרבה יותר קרובה.
המסך הציג כל הזמן טוויטים שמדברים על הקפיצה. פייסבוק הוצף בתגובות ודיווחים בזמן אמיתי. השידור החי ב-youtube עם התגובות שלו והתצוגה המתעדכנת של מספר הצופים.
חצי שעה אחרי הנחיתה עדיין היו מאות אלפי צופים
הדבר השני – והעיקרי – שהפך את הצפייה לחוויה מיוחדת, היה החוויה המשפחתית. על עצם קיום הקפיצה גיליתי כשעה לפני תחילת האירוע, כשהפיד שלי בפייסבוק הוצף באנשים שמשתפים ומספרים על הקפיצה. לשמחתי היה לנו אחר צהריים נטול חוגים וכשסיפרתי לחבר’ה על הקפיצה, הם מאוד התעניינו. אני עובדת במשרד שלי (כוך בגודל פחות מ-3 מטר מרובע) עם מסך 21 אינץ’ מחובר למחשב הנייד, מה שמאפשר לי להשתמש בשני המסכים. בדרך כלל זה משמש את הפיצית שלי שמתיישבת ליידי במשרד על כסא פלסטיק וצופה בדורה החוקרת “במחשב שלה”. הפעם השתמשתי במסך הנוסף כדי להציג את דף הבית של Red Bull Stratos ולעקוב אחרי ההתקדמות.
העלייה וההכנה לקפיצה היתה איטית וארוכה, אבל זו שימשה נפלא לבניית המתח. לצד הפיד החי שודרו כל הזמן נתונים על גובה הקפסולה, הטמפרטורה מחוץ לה ובתוכה, הלחץ ועוד. ממש הרגשנו כאילו אנחנו חלק מצוות הפיקוד והבקרה במבצע. בשלב שבו באומגרטנר (אחחח) והקפסולה שלו הגיעו לקצה הסטרטוספירה, ארוחת הערב היתה מוכנה. אמנם קטעים מהקפיצה שודרו בטלוויזיה, כך התברר לי מאוחר יותר, אבל אנחנו כבר היינו שקועים כולנו במחשב, וכך קרה שהשולחן הצנוע שלי אירח את הגדולים עם צלחות הפסטה שלהם. לקטנה הבאנו שולחן פלסטיק קטן שתואכל לידינו. בשלב הזה גם עברנו לצפות במסך הגדול ואני הפסקתי לעבוד. המתח היה גדול כל כך שמתישהו הגדולים התחילו לצעוק על המסך: “נו! תקפוץ כבר!”.
כשפתח הקפסולה נפתח ובאומגרטנר פסע החוצה, ישבנו כולנו בנשימה עצורה. האם יספיק החמצן (מונה החמצן התחיל לרוץ אחורנית במהירות מסחררת עוד לפני הקפיצה)? האם ישבור את מהירות הקול כשייפול? האם יתייצב ויינחת כמתוכנן? וביני לביני תהיתי מה אעשה אם חלילה יקרה אסון וילדי יראו איתי איך אדם נהרג בשידור חי… כשבאומגרטנר אמר את המילה הראשונה תוך כדי הקפיצה, כולנו נשמנו לרווחה יחד עם אמא שלו. כשנחת על הקרקע בקלילות, כאילו בסך הכל ירד מסולם גבוה, היינו מרוצים עד השמיים.
כן, היה ממש מדליק. רק חבל, כמו שכתב פויר, שלא בחרו מישהו עם נשמה של משורר שיספר לנו איך זה מרגיש, להיות בקצה החלל. מצד שני, יש סיכוי טוב שמשורר יגיע לסף הדלת, יציץ החוצה ויגיד “אמא’לה, זה לא בשבילי”…
Comments